מתכונת העבודה שבצדה קביעת שכר שעתי או חודשי בערכי "נטו" עדיין מקובלת בענפים מסוימים, במיוחד בקרב עובדי כפיים ואצל מעסיקים שאינם מוסדיים ושלרוב אף אינם נהנים מייעוץ משפטי שוטף ומליווי חשבונאי. ניתן למצוא אותה גם בהעסקה של עובדים שמעמדם בישראל איננו מוסדר, לרבות מבקשי מקלט.
לעתים הסדרת השכר בערכי "נטו" איננה מלווה בקביעה ברורה ביחס לרכיבי השכר שנכללים בסכום המוסכם, ולעתים – כפי שקרה במקרה הנוכחי – היא מלווה בהסכמה ביחס לרכיבים שיכלול השכר השעתי "נטו" שהוסכם.
בית הדין לעבודה ציין בהחלטתו שמתכונת העסקה זו משרתת בראש ובראשונה את רצון העובד ליהנות ממידה גבוהה יחסית של ביטחון וודאות לעניין גובה השכר החודשי שישולם לו, ומקטינה את חששו של העובד מפני הטעייה או ניצול לרעה.
להיטיב עם העובד
למרות שמדובר בסטייה מהדרך המקובלת לתשלום שכר העבודה, בית הדין פסק שאין למנוע מהצדדים לחוזה עבודה להסכים ביניהם על תשלום שכר בערכי "נטו", ואף להסכים ביניהם אילו רכיבי שכר יכללו בשכר המוסכם. זאת בתנאי שהצדדים מקפידים על כך שלא שחוזה העבודה לא יחתור תחת הוראות הדין, ובכלל זה ההוראות הקבועות בחוק הגנת השכר ובחוק שעות עבודה ומנוחה.
"הסכמה כאמור איננה יכולה אלא להיטיב עם העובד, ואל לה לגרוע מזכויותיו על פי הדין", הבהיר בית הדין. "לפיכך התוספת המוסכמת או התשלום של רכיב שכר מוסכם איננו יכול להיות 'במקום' זכות קוגנטית אלא אך ורק 'על חשבון' זכות קוגנטית".
בשל החובה החלה על הצדדים לחוזה העבודה לנהוג זה כלפי זה בתום לב, נפסק שאין לתת תוקף לניסיון העובד להתנער מההסכמה לעניין השכר השעתי והתשלומים שיהיו על חשבון זכויות סוציאליות קונקרטיות, ולטעון שיש לראות את השכר "נטו" כולו כשכר בסיס, ועליו להוסיף את כל הזכויות הקוגנטיות.
"יש לבחון האם הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם שבכתב, בתלושי השכר ובאופן בו התנהלו הצדדים, עולה בקנה אחד עם דרישות הדין", הוסיף בית הדין.
