חרף תקופת התיישנות: הנסיבות החריגות הביאו לפיצוי אלמנת העובד בגובה 70 אלף שקל

בית הדין לעבודה בתל אביב פסק לאחרונה שרכיבי התביעה בגין אובדן זכויות פנסיוניות ונזק נפשי שנגרמו לעובד המנוח – לא התיישנו חרף חלוף 7 שנים.

נפסק שמקרה זה הוא בעל נסיבות חריגות, המצדיקות תשלום פיצויי פיטורים בגובה 70,000 שקל בגין עוגמת הנפש שנגרמה לעובד המנוח, בעקבות פגמים חמורים בהליך השעייתו ופיטוריו.

"בניגוד לארבעת רכיבי התביעה אותם פירטתי לעיל אשר דינם להידחות מחמת התיישנות, מצאתי כי ביחס לתביעתה של התובעת לאובדן זכויות פנסיוניות וקצבת שארים, לא חלה התיישנות", פסקה השופטת רוית צדיק. "בהתאם להלכה, תביעת עובד אשר המעסיק הפר את החובה לבטחו בביטוח פנסיוני הינה בגדר 'עילה מתחדשת', השבה ומתגבשת במועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה, מדי חודש בחודשו. משכך לצורך תחימת תקופת ההתיישנות יש למנות 7 שנים לאחור ממועד הגשת התביעה ועד למועד קום העילה המתחדשת הראשונה הבאה. לפיכך, תביעתה של התובעת לאובדן זכויות פנסיוניות וקצבת שארים טרם התיישנה".

עם זאת, השופטת התייחסה לכך שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר, ועל אף ששיהוי זה אינו מהווה הצדקה לסילוקה של התביעה – הובהר שיש לתת לו משקל בקביעת גובה הפיצוי.

העובדים איימו לשלוח יד בנפשם

התביעה הוגשה על ידי אלמנת העובד נגד מרכז חינוך עצמאי המפעיל רשת של בתי ספר, בו שימש העובד במשך כ-17 שנה כמנהל בית ספר עד להשעייתו מתפקידו. זאת בעקבות אי דיווח למנכ"ל ולמפקח המרכז על מעשים מיניים שהתרחשו בין כותלי בית הספר בין מורה לבין מזכירת בית הספר.

לטענת המפקח, העובד הודה בפניו ובפני המנכ"ל שהסריט מעשה מיני שהתרחש שנה וחצי קודם לכן בספריית בית הספר, ובעקבות הדברים נמסר למנהל מכתב השעיה ללא כל נימוק.

בעקבות השעייתו, הגיש המנהל לבית הדין לעבודה בקשה דחופה למתן צו להכרזה שהשעייתו בטלה ולהורות על השבתו באופן מיידי לעבודה. בנוסף הגיש המנהל תביעה בה טען בין היתר כי נמנע מלדווח על המעשים המיניים, מאחר שלא רצה לפגוע במורה ובמזכירת בית הספר, שטענו בפניו שישלחו יד בנפשם אם מעשיהם ייוודעו ברבים.

השעיה לאלתר, ללא שימוע

בדיון בבקשה למתן צו ארעי הוברר, כי השעייתו של המנוח נעשתה לאלתר ומבלי שנערך הליך שימוע. לפיכך, בהסכמת הצדדים, נמסרה ההכרעה בדבר המשך העסקתו של המנוח לוועדת שימוע, שהמליצה להשעות את המנהל מתפקידו עד לסוף אותה שנת לימודים, כדי "לטהר את האווירה" העכורה בבית הספר.

הוועדה ציינה כי "בהחלט ניתן להשתמש בכישוריו הברוכים של המנהל שהקים בית ספר לתפארת, ולהציע לו תפקיד חלופי במערכת של החינוך העצמאי".

לאחר קבלת המלצת ועדת השימוע, נקבע שהמנהל ימשיך לקבל את שכרו מהחינוך העצמאי במקביל לניהול התביעה העיקרית שהגיש. בפועל יצא המנהל לשנת שבתון, לאחר תקופת השעיה בת כ-8 חודשים. עם זאת, בעודו בשבתון, קיבל המנהל מכתב סיום העסקה, בו צוין כי עליו לפרוש לגמלאות ובמועד זה יסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.

בית הדין: יש להשיב את העובד לתפקידו

בית הדין האזורי פסק בזמנו שמקרה זה של העובד נכנס לגדר המקרים החריגים בהם אין די בפסיקתו של סעד כספי, אלא יש לתת סעד של אכיפה אשר יורה על החזרתו של המנהל למשרתו בבית הספר.

הערעור שהוגש על ידי מרכז החינוך לבית הדין הארצי נדחה, ונפסק כי אכן פיטורי המנהל ללא שימוע נעשו שלא כדין, ולא הוכח כל טעם המצדיק את פיטורי העובד, שנחשב למנהל מעולה.

בית הדין הארצי ציין שהמנהל נמנע מלדווח על מערכת היחסים שנרקמה בין מזכירה למורה בבית הספר, ובכך הפר את חובת הדיווח כלפי הנהלת המוסד החינוכי ומדובר בעבירת משמעת חמורה. עבירה זו היתה עשויה לשמש לכאורה כעילה לפיטוריו, אולם ועדת השימוע הגיעה למסקנה שונה לפיה יש להשעותו לתקופה מוגבלת ולהחזירו לעבודה במוסדות החינוך העצמאי עם תחילת שנת הלימודים העוקבת. בנסיבות אלו, פסק בית הדין הארצי, גם המלצת ועדת השימוע אינה יכולה להוות עילה לפיטוריו.

"פגמים קיצוניים"

בית הדין הארצי פסק כי הפגמים הקיצוניים שנפלו בהליך ההשעיה ופיטורי המנהל מצדיקים נקיטה בצעד הבלתי מקובל של אכיפה.
עם זאת, נוכח שינויים שחלו בבית הספר אותו ניהל העובד, לא ניתן היה להחזירו למשרת ניהול באותו בית ספר. לפיכך נפסק שתינתן לו אפשרות בחירה בין ניהולם של שלושה בתי ספר המשתייכים לחינוך העצמאי.

כנגד פסק דין זה הגיש המנהל עתירה לבג"ץ, בה ביקש להורות על החזרתו לעבודה כמנהל בית הספר בו עבד. בג"ץ פסק כי "בפסק דינו של בית הדין הארצי לא נפלה טעות מהותית שהצדק דורש את תיקונה, ומשכך לא קמה עילה להתערבותנו".

המנהל נפטר עוד בטרם שובץ לעבודה כמנהל בבית ספר אחר, ואלמנתו הגישה את תביעתה בהליך הנוכחי. בית הדין קיבל את טענת ההתיישנות שהעלה המעסיק בנוגע לכל רכיבי התביעה שהגישה האלמנה, פרט כאמור לנזק הנפשי שנגרם לבעלה המנוח, וכן לזכויותיו הפנסיוניות. זאת, על אף שלא התקבלה לבסוף טענת האלמנה לפיה היא זכאית לקצבת שארים, כיוון שלא ענתה על ההגדרה הקבועה בחוק.

[סע"ש 24352-04-14]

<< לחצו לצפייה: 12 כללי הפסיקה לעריכת שימוע לפני פיטורים >>