התקבלה תביעת לשון הרע נגד סייעת בגן שטענה לפגיעה בילדים: "מדובר ברכילות"
מעסיקולוג6:30
הסייעת טענה בפני ההורים שקיימת התנהלות לא נאותה כלפי ילדי הגן. בית הדין לעבודה פסק שהדבר לא נעשה כדי למלא חובה חוקית, אלא במטרה לפגוע במעסיקה
בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה נגדית שהגישה מעסיקה נגד סייעת בגן, וכך חויבה הסייעת לפצות אותה ב-15 אלף שקל. זאת לאחר שהסייעת טענה בפני כמה מההורים של ילדי הגן שקיימת התנהגות לא נאותה כלפי הילדים ("צעקות ודחיפות"), ולכמה מהם אף סיפרה על אירוע אלים שהתקיים לכאורה כלפי אחת הילדות ("העיף אותה וצרח").
השיקולים אותם בית הדין הביא בחשבון כאשר פסק למעסיקה פיצוי ללא הוכחת נזק היו שהפרסום נעשה על ידי הסייעת שלא בתום לב ובמטרה לפגוע במעסיקה; שנאמרו להורים דברים כלליים ולא קונקרטיים; וכן שאת רוב הדברים לא היתה הצדקה לפרסם בקרב ההורים, אף אם היה בחלקם שמץ של אמת.
הכל התחיל כאשר לאחר כ-3 שנות עבודה כסייעת בגן ילדים פרטי, הודיעה העובדת על התפטרותה שתיכנס לתוקף בתוך 30 יום, וכעבור ימים ספורים יצאה לחופשת מחלה עד לסיום עבודתה. לאחר התקופה בה קיבלה דמי אבטלה, החלה להפעיל פעוטון מתחרה במסגרתו הועסקה כסייעת אחת מהעובדות לשעבר בגן ממנו התפטרה.
לאחר התפטרותה הגישה תביעה נגד המעסיקה בטענה לזכויות שונות, בעוד המעסיקה הגישה תביעה נגדית בגין לשון הרע. לטענת הסייעת, היא התפטרה בדין מפוטרת בעקבות פגיעה חוזרת ונשנית בזכויותיה וחוסר נכונות של המעסיקה לשלם לה את המגיע לה, ולכן היא זכאית לטענתה לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנה.
"חטף את אחת הקריזות שלו"
לאחר שבחן את העדויות ואת הראיות שהוצגו בפניו, דחה בית הדין לעבודה את טענת העובדת לפיה היא זכאית לפיצויי פיטורים, להפרשי שכר ולפיצויים בגין עוגמת נפש. זאת לאחר שלא הוכיחה שסיכמה עם המעסיקה על שכר גבוה יותר ממה ששולם, וממילא לא נתנה למעסיקה התראה מראש כנדרש, ואף לא הוכח קשר בין הטענה לזכאות להפרשי שכר לבין ההתפטרות.
"העובדת הסכימה לשינוי והשלימה עמו, ולא העלתה כל טרוניה עד לחודש נובמבר 2015, וגם אז לא התריעה כי אם לא ישולם ההפרש תתפטר", ציין בית הדין בהחלטתו. "כעבור חודש בדיוק התפטרה העובדת, ומיד עם סיום תקופת האבטלה פרסמה מודעה כי היא פותחת פעוטון".
במסגרת התביעה שכנגד, טענה המעסיקה שהעובדת הפרה את חובת הסודיות הקבועה בחוזה העבודה, את חובת תום הלב, וכן את האמון והנאמנות שנתנה בה, וזאת כדי להקים עסק עצמאי המתחרה בגן בו הועסקה.
הוכח שהעובדת פרסמה בווטסאפ של הגן שהיא עוזבת בגלל אי סדרים בתשלום ובשל התנהגות לא נאותה בגן כלפי הילדים. בנוסף הוכח שהיא שוחחה עם אחת האימהות וסיפרה לה שבעלה של מנהלת הגן "כעס על הילדה נגה, צרח עליה וחטף את אחת הקריזות שלו". בנוסף, כאשר שהתה בחופשת המחלה, קיימה העובדת שיחות רבות וארוכות עם הורים נוספים, ודיברה בגנוּת הגן.
הוליכה אותה שולל
בית הדין הבהיר שהעובדת היתה רשאית להתפטר ולפתוח פעוטון, בכפוף לחובת ההגינות ותום לב כלפי המעסיקה, ודחה את תביעת המעסיקה לקבלת פיצוי בגין התנהלות זו. עם זאת, התקבלה כאמור תביעת לשון הרע.
העובדת הודתה שאמרה לאחת האימהות שמנהלת הגן הוליכה אותה שולל, ואף סיפרה על מקרה שאירע לכאורה בין בעלה של המנהלת לבין אחת הילדות ("הוא העיף אותה מעבר לשער על הרצפה, על השטיח שם, הוא צרח והיא צרחה ובכתה").
לטענתה, מחובתה היה לדווח להורים על התנהגות בלתי נאותה כלפי הילדים – צעקות ודחיפות, והוסיפה שמעולם לא שידלה הורים להוציא את ילדיהם מהגן. היא הודתה שסיפרה לפחות לאמא אחת על המקרה בו הבעל הטיח לכאורה את הילדה, ונימקה זאת בכך שההורים ביקשו לדעת למה התכוונה כאשר אמרה שהתנהגות לא נאותה בגן הביאה אותה להתפטר.
נפסק שפרסום הדברים בווטסאפ מייחס לבעלי הגן חוסר אמינות, ובנוסף הוא מייחס בעקיפין פגיעה בילדים חסרי ישע, ולפיכך הוא מהווה לשון הרע שכן יש בו כדי "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", כלשון החוק.
השפלה או בזיון
בית הדין הארצי לעבודה פסק במרץ 2015 [ע"ע 46548-09-12] שכדי לקבוע שמדובר בלשון הרע, אין צורך שהתובע ישכנע שנגרמה לו השפלה או בזיון, אלא מספיק להוכיח שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו.
חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 13 רשימה של "פרסומים מותרים". בנוסף לכך נקבעו בחוק בסעיפים 14 ו-15 הגנות הפוטרות את המפרסם מאחריות בגין לשון הרע בנסיבות שונות, עליהם התבססה העובדת בטענתה שמדובר בפרסום מוצדק מאחר שהיו אלה דברי אמת, והיתה מוטלת עליה החובה לפרסם את הדברים.
בנוגע לטענתה לפיה מדובר היה בדברי אמת, לא הוכח שאכן היו אי סדרים בתשלום, למעט איחור בהעברת ההפרשות לפנסיה אשר תוקן. בנוסף, לא הוכח שאכן היתה התנהגות לא נאותה כלפי הילדים.
לגבי האלימות שהפעיל לטענתה הבעל של מנהלת הגן כלפי אחת הילדות, התברר במהלך שמיעת העדויות שהעובדת סיפרה גרסאות שונות להורים שונים.
עניין ציבורי?
"גם אם נניח כי הפרסום הכללי לגבי התנהגות לא נאותה עם הילדים הוא בבחינת אמת, הרי שהעובדת לא הוכיחה את החלק השני של ההגנה והוא 'עניין ציבורי'", הבהיר בית הדין. "פרסום כללי על התנהגות לא נאותה כלפי ילדים אין בו כדי לענות על האינטרס של ההורים. מדובר ברכילות כללית בעלמא, שכוונתה להזיק ולא לשרת אינטרס כלשהו".
לאחר בחינת הנסיבות, בית הדין הגיע למסקנה שהפרסום לא נעשה כדי למלא חובה חוקית שהוטלה על העובדת לפרסום, ולא כדי להגן על עניין אישי שלה או על אינטרס של הורי ילדי הגן. בית הדין התרשם כי "הפרסום נעשה על מנת לפגוע במעסיק וכדי לקדם את עסקיה של העובדת".
לכן קיבל בית הדין את התביעה הנגדית ופסק שהעובדת תפצה את המעסיק בסך 15 אלף שקל ללא הוכחת נזק בגין הפרסומים כנגד הגן.
