בית הדין הארצי לעבודה ביטל בשבוע שעבר את החלטת בית הדין האזורי, ופסק שחוק שעות עבודה ומנוחה חל על העובד – ומכאן שהוא זכאי לתגמול עבור עבודה בשעות נוספות.
ההחלטה התקבלה במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת [סע"ש 63862-11-16] שדחה את תביעת העובד, וחייב אותו בשכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך 23 אלף שקל.
ראו עוד במעסיקולוג:
* פסיקה: העובד לא זכאי לגמול שעות נוספות שבוצעו ללא אישור מפורש
* פנסיה: האם רווחי קופת התגמולים מהווים חלק מפיצויי פיטורים?
* מדוע פיצויי פיטורים נפסקו לעובדת לפי הלכת סנונית, על אף שכבר השתנתה?
* ועדת הכספים אישרה: לרשות המעסיק יעמדו רק 4 חודשים לדרישת כספי פיצויים
העובד הועסק במשך כ-10 שנים כטבח וכעובד כללי במטבח במשרה מלאה בעמותה המפעילה ישיבה תיכונית, ושכרו עמד על סך 9,200 שקל ברוטו לחודש.
העמותה לא ניהלה רישום של שעות עבודתו, ולטענת העובד במהלך כל תקופת עבודתו הוא לא קיבל תשלום עבור השעות הנוספות הרבות בהן עבד. הוא העמיד את תביעתו על סך כ-430 אלף שקל, הן עבור השעות הנוספות והן כפיצוי בשל אי מסירת הודעה לעובד והפרת חוק הגנת השכר.
חוק שעות עבודה ומנוחה המחייב מעסיק לשלם לעובד תגמול עבור שעות נוספות (ראו מסגרת), אינו חל על עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, וכן על עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם. כלומר, עובדים אלה אינם זכאים לתגמול שעות נוספות.
לאחר שבחן את העדויות ואת הראיות שהובאו בפניו, פסק בית הדין האזורי שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על העובד, ולכן הוא אינו זכאי לתגמול עבור שעות נוספות.
נימוקי בית הדין האזורי לפטור את המעסיק מגמול שעות נוספות:
1. העובד שימש כמנהל וכאחראי על המטבח, והיה הגורם המקצועי והבכיר בו.
2. העובד היה עצמאי בעבודתו, וניהל את זמנו על פי צרכי העבודה וצרכיו האישיים ולא היתה לו מסגרת שעות עבודה קבועה.
3. העמותה נתנה בו אמון אישי בניהול המטבח ובעבודתו, ולא פיקחה על שעות עבודתו.
4. העובד קיבל חופש פעולה רחב ושיקול דעת ועצמאות בביצוע תפקידו.
5. שכר העובד היה ברמת שכר של עובד בכיר בעמותה, ולא של עובד שעתי רגיל המועסק במטבח.
6. העובד קיבל משכורת גלובלית ותנאים נלווים משופרים, שהתאימו ליחסי האמון המיוחדים שנרקמו בינו לבין הנהלת העמותה.
עוד ציין בית הדין האזורי בהחלטתו, שהעובדה שבמהלך כל שנות העבודה לא דרש העובד תשלום בגין שעות נוספות, מלמדת על כך שבזמן אמת הוא עצמו לא סבר שחוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו.
עם זאת, בית הדין הארצי קיבל את הערעור שהגיש העובד על החלטה זו, ופסק שחוק שעות עבודה ומנוחה חל על העובד, ולכן הוא זכאי לתגמול עבור שעות נוספות.
נימוקי בית הדין הארצי לחייב את המעסיק בגמול שעות נוספות:
1. חוזה העבודה מלמד שתפקיד העובד היה לדאוג להכנת ארוחות, ובנוסף הוא היה מופקד על ניקיון המטבח וחדר האוכל.
2. לעובד אמנם חובת אמון מקצועית לעמותה, בעיקר משום שהיה טבח יחיד ועבד לבד, אך תפקידו לא הצריך "מידה מיוחדת של אמון" אליה מתייחס החוק.
3. העובד לא היה שותף בקביעת מדיניות העמותה, לא השתתף בישיבות ההנהלה שלה, ואף לא הוכח שהיה שייך לדרג ניהול ביניים. כל שעשה היה להכין ארוחות ולתפעל את המטבח לבדו.
4. שכרו החודשי של העובד לא מצביע על "תפקיד הנהלה", אליו מתייחס החוק.
5. לא היתה כל מניעה לפקח על עבודתו ולהגדיר בצורה ברורה את מסגרת שעות העבודה בראי המשימות להן נדרש העובד. הימנעות מהפיקוח היא תוצר החלטה של העמותה, ולכן אינה רלוונטית לחריג הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, המתייחס למאפיינים תעסוקתיים שיוצרים אילוץ שאינו מאפשר התוויית מסגרת שעות העבודה, ולא מקום בו התווית מסגרת שעות העבודה אפשרית אך הצדדים העדיפו שלא לדקדק בהגדרתה ושלא לפקח על יישומה.
כך הוחלט להשיב את הדיון לבית הדין האזורי, על מנת שיוחלט מהו התשלום לו זכאי העובד עבור השעות הנוספות שביצע במהלך כל שנות עבודתו הארוכות.
[ע"ע 43343-02-19]