נדחתה במלואה תביעת עובדת לפיצויים בסך כ-660 אלף שקל
מעסיקולוג8:00
העובדת טענה שפוטרה בעקבות ההיריון. מדובר בחוזה המתחדש מדי שנה, אולם נפסק שאינו נחשב לחוזה עבודה לתקופה קצובה
בית הדין לעבודה בתל אביב דחה בשבוע שעבר תביעה בגובה כ-660 אלף שקל שהגישה עובדת נגד המעסיק. קשה שלא לחוש חוסר נוחות תוך קריאת פסק הדין, ממנו עולה שיחסי העבודה הארוכים בין הצדדים היו מאוד טובים, והסתיימו ללא כל טענות או תלונות מצד העובדת. למרות זאת, חצי שנה לאחר לאחר סיום העסקתה, דרשה העובדת פיצויים בסכומים מופרזים על בסיס טענות תלושות מהמציאות.
בהקשר זה נזכיר שבאוקטובר 2017 הפסידה מנכ"לית את כל כספי הפיצויים להם היתה זכאית לאחר שהגישה נגד המעסיק תביעה מופרזת, כאשר זמן קצר לפני כן פורסם פסק דין בו פיצוי העובד קוצץ בצורה משמעותית בשל תביעה שכונתה על ידי בית הדין לעבודה "מנופחת ומופרזת".
הפעם העובדת "יצאה בזול", לאחר שחויבה לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של המעסיק בגובה 12 אלף שקל בלבד, על אף שתביעתה נדחתה במלואה. לא פעם בית הדין עושה שימוש בהשתת הוצאות הגבוהות משמעותית מאלו שהוציא בפועל הצד הזוכה, ככלי "ענישה" של הצד המפסיד ועל מנת לבטא את מורת הרוח מהתנהלותו. כך, למשל, באוגוסט השנה הפסידה עובדת בתביעה שהגישה נגד המעסיק, וחויבה ב-80 אלף שקל, אם כי מדובר בהחלטה חריגה ביותר בנוף המשפטי.
העובדת הועסקה כמרצה במכללה. משסיימה את חופשת הלידה לאחר 16 שנות העסקה, לא שבה לעבוד במכללה – והחלה לעבוד במרכז לחקר המוח בבית חולים.
בחלוף כחצי שנה ממועד סיום עבודתה במכללה, שלחה באמצעות עורך דין מכתב התראה בו טענה לראשונה שהמכללה לא חידשה את חוזה העבודה שלה בעקבות ההיריון שלה, תוך דרישה לפיצוי על אפלייתה בגובה כ-100 אלף שקל.
זאת נוסף על דרישתה לפיצוי בגובה כ-240 אלף שקל בגין פיטורים ללא עריכת שימוע, דרישה לדמי הודעה מוקדמת בסך כ-16 אלף שקל, וכן פיצויי פיטורים בגובה כ-240 אלף שקל ופדיון חופשה בגובה כ-18 אלף. ואם לא די בכך – גם פיצוי בסך 50 אלף שקל בגין עוגמת הנפש.
המכללה טענה להגנתה שהעובדת יצאה לשתי חופשות לידה קודמות במהלך תקופת העסקתה במכללה, ושבה לעבודתה כרגיל. מכאן שהטענה לפיה פוטרה על רקע הריונה היא חסרת בסיס, מה גם שקרוב ל-60% מעובדי המכללה הן נשים, ומטבע הדברים חלק ניכר מהן מצוי בהיריון בשלב כזה או אחר.
"פורשת כנפיים אל משאת נפשי"
בית הדין לעבודה פסק שהעובדת לא הוכיחה קיומו של מעשה פיטורים, ובחקירתה אף הודתה שבזמן אמת אפילו לא חשבה שפוטרה.
המכללה הציגה לבית הדין מכתב ששלחה העובדת בו הודיעה על התפטרותה. במכתב, שכותרתו "סיום עבודתי במכללה", הודיעה העובדת על רצונה לסיים את עבודתה, וחתמה את המכתב כך: "אחרי 17 שנות הוראה וצמיחה במכללה אני פורשת כנפיים אל משאת נפשי, עולם המחקר. אני רוצה להודות לך על ההזדמנות והאפשרות לצמוח בביה"ס למדעי ההתנהגות, על הדלת הפתוחה, והנכונות לפתור בעיה כשצריך".
העובדת פעלה לאתֵר עובדת שתחליף אותה בעבודתה במכללה לאחר שהודיעה על רצונה לסיים את עבודתה, ושלחה מייל לעובדת במכללה בו נכתב: "אחרי המון שנים פה אני עוזבת לעשות דברים גדולים. כמובן שלא משאירה אחרי חורים. ראי בתכתובת למטה מצורפים קו"ח של שתי סטודנטיות לתואר שני ושלישי שיכולות להחליף אותי ולקבל תמיכה ממני במגוון קורסים".
בעדותה בבית הדין, הודתה העובדת שחששה מעתיד הקורס אותו לימדה, וקולגות לעבודה הזהירו אותה שמדובר ב"ספינה שטובעת": "המסלול שלימדתי בפסיכולוגיה הלך ודעך, הוא כבר היה סגור באותה שנה. הבנתי שאין לי לאן לחזור כל כך".
כך הוכח שלעובדת היתה מוטיבציה להפסיק את יחסי העובדה בין הצדדים, ואילו למכללה לא היתה כל מוטיבציה לעשות זאת, שכן העובדת היתה מרצה מוערכת ואף קַצרה שבחים ומחמאות מהמכללה.
חוזה לתקופה קצובה?
העובדת טענה שיש לראות בחוזה העבודה עליו חתמה כחוזה עבודה לתקופה קצובה, ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים בשל אי חידוש חוזה עבודה (ראו מסגרת).
בית הדין דחה טענה זו של העובדת, ופסק שבנסיבות העניין אין מדובר בחוזה עבודה לתקופה קצובה, מאחר שהמכללה הוכיחה שהעסקת המרצים מתחדשת מדי שנה באופן אוטומטי.
