בית הדין הארצי לעבודה פסק לאחרונה במסגרת ערעור שהגיש מעסיק, שגם בחוזה לתקופה קצובה מחויב המעסיק לתת הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עמו, ואף לקיים שימוע כדין.
"צדַק בית הדין האזורי בקובעו כי מתכונת העסקה בחוזים לתקופה קצובה אינה פוטרת את המעסיק מחובת מתן הודעה מוקדמת לעובדים על אי חידוש חוזה העסקתם, כמו גם מקיום חובת השימוע טרם סיום העסקה", הבהיר בית הדין הארצי.
התובעים הם שני מורים שהועסקו בבית הספר התיכון במועצה מקומית במשך שנים ארוכות. לאחר פרישתם במסגרת הסכם לפרישה מוקדמת, בשל מחסור פתאומי במורים במקצועות בהם לימדו, חזרו שני המורים ללמד בבית הספר והועסקו בחוזה המתחדש מדי שנה.
לאחר 6 שנים בהן הועסק מורה אחד ו-4 שנים במהלכן הועסק המורה השני, הם ביקשו לדעת מדוע לא הוזמנו לישיבת היערכות בבית הספר לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה. לטענתם, נאמר להם שהעסקתם הופסקה לפי הוראת ראש המועצה, משום שהמועצה מעוניינת להעסיק מורים צעירים על פני מורים שפרשו לפנסיה מוקדמת בשל גילם. כך למעשה, יום לפני פתיחת שנת הלימודים תשע"ה, הופסקה בפועל עבודתם בבית הספר.
עובדים זמניים בלבד
בית הדין האזורי [סע"ש 20935-10-14] חייב את המועצה בפיצוי בגין אובדן הכנסת המורים לשנת הלימודים תשע"ה, פיצוי בגין היעדר שימוע וכן פיצוי בגין אפלייתם מחמת גיל.
במסגרת הערעור על החלטה זו, טענה המועצה שהמורים לא היו עובדי הוראה קבועים, אלא עובדים זמניים שהועסקו לתקופה קצובה. נטען שהמורים ידעו שעבודתם מסתיימת בסוף כל שנת לימודים, אלא אם מוארך חוזה העבודה לשנה נוספת. תקופת העסקתם היתה לתקופה קצובה ומוגבלת, ואף נשלחו להם על כך מכתבי תזכורת מדי שנה.
עוד טענה המועצה, שלאור מעמדם כעובדי הוראה זמניים, לא חלות עליה ההוראות המתייחסות לעובדי הוראה קבועים, ואין לחייב אותה בפיצוי המסתכם בסכום משכורותיהם לשנת לימודים מלאה. המועצה טענה שאמנם בית הדין האזורי קבע שהיא לא הקפידה על הנהלים בנוגע להעסקת כעובדי הוראה זמניים, אך אין בהפרת "נהלים טכניים אלה" כדי להצדיק מתן פיצוי בסכום המשכורות לשנת עבודה מלאה. המועצה הוסיפה שהמורים מקבלים קצבה חודשית נוכח פרישתם לגמלאות, ופסיקת הפיצוי הנוסף מהווה למעשה כפל פיצוי.
הזדמנות להעביר את רוע הגזירה
בית הדין הארצי בחן את הראיות ואת העדויות שהובאו בפני בית הדין האזורי, ופסק שדין הערעור להידחות ברובו, פרט לפסיקת הפיצוי לעובדים בשל אי עריכת שימוע.
ההלכה הפסוקה קובעת [ע"ע 1029/01] שגם אם אין לעובד זכות קנויה למשרה – חייב המעסיק לתת הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עמו, לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה, לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו, ולתת לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את "רוע הגזרה", כלשון בית הדין הארצי.
בית הדין הארצי לכך שהמורים הועסקו במשך שנים במסגרת העסקה לתקופה קצובה, והדבר מלמד על טיבה וטבעה של ההתקשרות כהתקשרות ממושכת, מעבר לתקופת השנה שנקצבה בחוזה ההעסקה.
"התקשרות מעין זו מעצם טיבה, מקפלת בתוכה אפשרות לקשר מתמשך", ציין בית הדין הארצי בהחלטתו. "במצב דברים זה, ואף מבלי להתחשב בחובות החלות על המועצה בהעסקת עובדי הוראה, חובה היתה על המועצה להודיע למורים מראש על אי חידוש הסכם העסקתם, גם אם הועסקו על פי הסכמים מתחדשים, בכל פעם לתקופה של שנה".
חוזה מתחדש
בנסיבות בהן מדובר בחוזה שהתחדש מדי שנה, הוסיף בית הדין הארצי, רואים את חובת ההודעה לעובד הוראה על הפסקת העסקתו עד ה-31 במאי כחובה המעוגנת בהסכם קיבוצי, בהסדר קיבוצי ובנוהג, וככזו שנקלטה לחוזה העבודה האישי שלו. לפיכך, ככל שלא ניתנת הודעה עד לתאריך זה – הדבר נחשב לכך שכאילו נערך חוזה לשנת לימודים נוספת, ולכן גובה הפיצוי על הפרת ההסכם הוא שכר לשנת עבודה מלאה.
בנוגע לאפליה על רקע גילם של העובדים, פסק בית הדין הארצי שמשהוכתמו שיקולי המועצה בהפסקת ההעסקה בשיקולים שיש בהם הפליה מטעמי גיל, צדק בית הדין האזורי בכך שפסק להם פיצוי. "פסיקת הפיצוי בשיעור 12,000 שקל, היא לטעמנו על הצד הנמוך שעה שמדובר בפיצוי על הפליה מטעמי גיל", הבהיר בית הדין הארצי.
עם זאת, בנוגע לפסיקת פיצוי בשל אי עריכת שימוע, קבע בית הדין הארצי שלא היה מקום לפסוק להם פיצוי זה, מאחר שכבר נפסק להם פיצוי בשל הפסד ממוני, וכך מדובר למעשה בפיצוי כפול.
[ע"ע 1889-05-16]