בג"ץ: האלמנה זכאית לקצבת שארים, על אף שהיתה פרודה מהמנוח במשך שנים
מעסיקולוג8:12
תביעת האלמנה התקבלה, למרות שהמנוח הנחה את המעסיק להעביר לאחר מותו את זכויותיו הפנסיוניות לבת הזוג הנוכחית, וכך גם הורה בצוואתו
בג"ץ דחה השבוע עתירה שהגיש מעסיק נגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מיולי 2017 [ע"ע 49242-11-16], במסגרתו התקבלה תביעת אלמנה לקבלת קצבת שארים, על אף שהיתה פרודה מבעלה המנוח וחרף הנחייתו המפורשת של המנוח למעסיק להעביר את כל זכויותיו הפנסיוניות לבת הזוג הנוכחית לאחר מותו. כך נפסק שהאלמנה זכאית לשיעור של 40% ממשכורתו הקובעת של המנוח, החל מיום פטירתו ולמשך שארית ימי חייה של האלמנה.
האלמנה נישאה בשנת 1976 למנוח, שהיה איש סגל באוניברסיטה, ובמהלך תקופת נישואיהם נולדו להם 3 ילדים. בשנת 2001 השניים נפרדו, ומאותו שלב ועד לפטירתו של המנוח בשנת 2010 הם חיו בנפרד והתקיימו ביניהם הליכים משפטיים שונים. בפועל, האלמנה והמנוח מעולם לא התגרשו, ובעת פטירתו של המנוח היתה רשומה האלמנה במרשם האוכלוסין כאשתו.
בתקופה שבה היו השניים פרודים, קיים המנוח מערכת יחסים עם אישה אחרת. בהליך משפטי אחר שהתנהל בין המנוח לאלמנה, נקבע שבת הזוג הנוכחית והמנוח לא היו ידועים בציבור, ועל כך גם הסתמך בית הדין בהליך הנוכחי.
בשנת 2008 העביר המנוח לאוניברסיטה מכתב שבו ביקש שלאחר מותו כל זכויות הפנסיה שלו יועברו אל בת זוגו הנוכחית, והוא כלל הוראה דומה גם בצוואתו.
הפסיקה קובעת שכל עוד לא נקבע תנאי לשלילת הזכות לקצבה בחוק או בתקנון – בן הזוג הטוען לזכאות אינו נדרש להציג הוכחה לקיום חיים משותפים בפועל
בהסכם הפנסיה התקציבית של עובדי האוניברסיטה משנת 1982, אשר חל על העסקתו של המנוח, נקבע בהקשר זה כך: "אלה הם שאריו של נפטר, לעניין הסכם זה: (1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו באותה שעה (להלן – אלמנה)".
לאחר מותו של המנוח פנתה האלמנה לאוניברסיטה וביקשה לקבל תשלומים של קצבת שארים, על בסיס הסכם זה, אך האוניברסיטה סירבה לאור הנחיית המנוח להעביר את הקצבה לבת הזוג הנוכחית.
בעקבות כך, הגישה האלמנה תביעה נגד האוניברסיטה לבית הדין האזורי, שהסתמך בהחלטתו על פסקי דין קודמים של בתי הדין לעבודה שעסקו בפרשנות הסכמי פנסיה במקרה שבו בני זוג נפרדו אך לא התגרשו באופן רשמי.
התחשבות בשנות הנישואין
בית הדין האזורי ציין כי לפי פסקי דין אלה יש משמעות לכך שבני הזוג נשואים כחוק, וכל עוד לא נקבע תנאי לשלילת הזכות לקצבה בחוק או בתקנון – בן הזוג הטוען לזכאות אינו נדרש להציג הוכחה לקיום חיים משותפים בפועל.
בית הדין האזורי אף עמד על כך, שבמקרים מסוימים תקנון של קרן פנסיה קובע במפורש תנאים לבחינת זכאות של אלמן, כדוגמת מגורים משותפים או קיומו של משק בית משותף, ובמקרה הנוכחי הסכם הפנסיה התקציבית לא כלל תנאים כלשהם להגדרת המונח "אשתו בשעת מותו", ולפיכך האוניברסיטה אינה רשאית להוסיף בדיעבד תנאים או סייגים מעבר לאלה הכלולים בו.
המנוח והאלמנה חיו יחד תקופה בת 25 שנה, וקיבלו החלטה לפיה המנוח יקדם את הקריירה האקדמית שלו והאלמנה תגדל את הילדים, מתוך מחשבה שההכנסות והמאמצים של השניים ישמשו את שניהם
זאת, כך נקבע, גם על רקע מטרת קצבת השארים, ובשים לב לתוצאה הקשה של שלילת הזכאות לקצבה מבן זוג גרוש או פרוד, מבלי להתחשב בשנות הנישואין שקדמו לפירוד.
בהקשר זה ציין בית הדין האזורי את העובדה שהמנוח והאלמנה חיו יחד תקופה בת 25 שנה, ושבמהלך נישואיהם קיבלו החלטה משותפת לפיה המנוח יוסיף ויקדם את הקריירה האקדמית שלו, בעוד האלמנה תהיה אמונה על גידול הילדים והדאגה לבית, מתוך מחשבה שההכנסות והמאמצים של השניים ישמשו את שניהם.
הנחיית המנוח נגועה בחוסר תום לב
בהמשך לכך, נדרש בית הדין האזורי לשאלה האם יש במכתב ההוראות ובצוואת המנוח כדי לשלול את זכאותה של האלמנה לקצבת השארים.
בהקשר זה, צוין כי הפסיקה קבעה בעבר שהודעות על ביטול זכותו של מוטב לפי חוק החוזים צריכות להיות ברורות וחד משמעיות, ושכדי שלביטול יהיה תוקף – יש לעמוד במספר תנאים שאינם מתקיימים במקרה הנוכחי. כך נפסק שאין במכתב ההוראות כדי לשלול את זכאותה של האלמנה לקצבת השארים.
זאת, בהתחשב בכך שבת הזוג הנוכחית של המנוח, שאליה ביקש המנוח להסב את הקצבה, אינה נמנית עם השארים כהגדרתם בהסכם, וכן מאחר שהמכתב היה נגוע בחוסר תום לב, שכן במועד שליחתו טרם הסתיימה הסדרת זכויותיהם הפנסיוניות של המנוח והאלמנה בבית המשפט לענייני משפחה.
בנוסף קבע בית הדין האזורי שמכתב ההוראות לא כלל הוראה מפורשת בדבר שלילת זכותה של האלמנה לקבלת קצבת השארים, למקרה שהקצבה לא תועבר לבת הזוג הנוכחית. בית הדין האזורי הוסיף וקבע שכלל לא נטען שהמנוח שלח הודעה בנוגע לצוואתו לאוניברסיטה לפני פטירתו, ולכן אין רלוונטית להוראות שנכללו בה.
בסיכומו של דבר, הורה בית הדין האזורי לאוניברסיטה לשלם לאלמנה קצבת שארים בשיעור של 40% ממשכורתו הקובעת של המנוח, החל מיום פטירתו של המנוח ולמשך שארית ימי חייה של האלמנה.
ביה"ד הארצי: אין לשנות פרשנות ההסכם
האוניברסיטה הגישה ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי, אשר נדחה גם הוא. בפסק דינו קבע בית הדין הארצי שאין לשנות את הפרשנות של הסכם הפנסיה התקציבית ואת הגדרת המונח "אלמנה" מעבר ללשונו המפורשת, שכן שינוי כזה צריך להיעשות בהסכמת הצדדים ליחסים הקיבוציים.
בית הדין הארצי הוסיף שטעמיו של בית הדין האזורי לעניין הרלוונטיות של מכתב ההוראות וצוואת המנוח על זכאותה של האלמנה לקצבת השארים מקובלים עליו.
המעסיק הגיש כאמור עתירה לבג"ץ על החלטה זו של בית הדין הארצי, אשר נדחתה גם היא כאמור. בג"ץ הבהיר כי אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, ועל כן ההתערבות בפסיקתו תיעשה במקרים חריגים בלבד – במקרה בו נפלה טעות משפטית מהותית וכאשר שיקולי צדק מחייבים התערבות.
בג"ץ אף נתן משקל לחשיבותה של הסוגיה המתעוררת בעתירה ובהשלכות הרוחב שלה, וכן לשאלה האם הטענות המועלות בעתירה נסבות על סוגיות שבהן יש לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת.
"המחלוקת שבפנינו נוגעת לפרשנותו של הסדר קיבוצי בעניין תגמולי פנסיה, נושא המצוי בליבת סמכותו של בית הדין לעבודה", ציינו שופט בג"ץ בהחלטתם. "זאת ועוד, בניגוד לטענות האוניברסיטה, פסק דינו של בית הדין האזורי לא קבע הלכה חדשה אלא התבסס על פסקי דין קודמים של בתי הדין לעבודה".
כך נדחתה עתירת האוניברסיטה, תוך התייחסות לכך שהעתירה הוגשה בשיהוי רב, והאוניברסיטה חויבה בהוצאות משפט בגובה 5,000 שקל.
