העליון: קריאת דוא"ל של עובד ממחשב החברה מפרה את זכותו לפרטיות

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה שניתן לעשות שימוש בהודעה מתיבת הדוא"ל של עובד שהושגה במקריות ובתום לב כראיה קבילה נגדו בבית המשפט. על אף שהעליון פסק בניגוד להכרעת המחוזי וקבע כי אכן מדובר בהפרה של פרטיות העובד, החריג העליון את הלכת איסקוב (ראו בהמשך) וקבע כי ניתן לעשות שימוש בתכני הדוא"ל כראיה בבית המשפט במקרה בו היא נחשפה באופן מקרי ופאסיבי.

הכל החל כאשר החברה הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי נגד עובד לשעבר בטענה כי במהלך שנות עבודתו שימש כ'סוס טרויאני' והעביר חלק ניכר מפעילותה העסקית של החברה – לקוחות, כספים, הזדמנויות עסקיות וקשרים – למיזם משותף של בנו שהועסק אף הוא למשך תקופה קצרה בחברה.

לצורך תמיכה בטענותיה הציגה החברה הודעות דוא"ל של העובד שהושארו לטענתה במחשב שבבעלותה, אולם העובד טען שיש לפסול ראיות אלה מאחר שהושגו באמצעים בלתי-חוקיים, ולכן אינן קבילות על פי חוק האזנות סתר הקובע שאינה קבילה כראיה בבית משפט, או לחלופין על פי חוק המחשבים הקובע מאסר בפועל לגורם החודר שלא כדין לחומר במחשב או לחלופין חילופין על פי סעיף חוק הגנת הפרטיות הקובע כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט.

מנגד טענה החברה כי היא נחשפה להודעות הדוא"ל בתום לב ובאופן מקרי, ולכן עומדת לה ההגנה הקבועה חוק הגנת הפרטיות, לפיה "הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב… לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע".

אירוע בודד ומקרי

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לפסילת הראיות, על בסיס גרסתה של החברה לפיה היא נחשפה למידע במסגרת אירוע בודד ויחיד ובאופן מקרי כאשר ביקשה להכשיר את המחשב הנייח ששימש עד אז את העובד לאחר שעזב את עבודתו לשימושו של עובד אחר. המחוזי פסק כי יש לראות את העובד שהשאיר את תיבת הדוא"ל שלו פתוחה כמי שהשאיר מסמכים גלויים על גבי שולחן במשרדי החברה.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, בטענה שהמחוזי שגה בהחלטתו לפיה העיון בתיבת הדוא"ל של העובד אינו פוגע בפרטיותו. העובד התבסס בבקשת הערעור על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בהלכת איסקוב (ראו מסגרת), בה הוכרע כי בתיבת דוא"ל פרטית-חיצונית חל איסור מוחלט על המעסיק לקיים מעקב כלשהו אחר השימוש שעושה העובד בתיבת הדוא"ל שלו, ועל מנת לבצע חיפוש ותפישת ראיות מהדוא"ל עליו לקבל מראש צו שיפוטי.

העובד טען כי השארת המסמכים גלויים בתיבת הדוא"ל אינה מעניקה לחברה זכות לחטט בהם, והמרחב הווירטואלי הפרטי של המשתמש במחשב דומה למרחב הפיזי של האדם, ולכן הדבר נחשב לחיטוט בחפציו האישיים.

בניגוד למחוזי, פסק' העליון כי שולחן עבודה וירטואלי אינו דומה לשולחן עבודה פיזי. "אדם המשאיר בנכס שהושכר לו יומן אישי, כלום רשאי בעל הנכס לעיין ביומן זה? האם די בעצם השארתו של היומן כדי ללמד על הסכמה לעיין בו?" תמה בית המשפט העליון, והשיב: "התשובה לכך היא בשלילה. הנחת המוצא היא שכאשר בחומרים אשר ברור כי הם חומרים פרטיים עסקינן, חזקה כי השארתם ברשות אחר נעשתה בשוגג, ואינה מלמדת כלל ועיקר על הסכמה".

כך הוכרע שהראיות הושגו תוך פגיעה בפרטיות של העובד, אולם לצד זאת פסק העליון כי אדם שנחשף באופן מקרה ופאסיבי להודעת דוא"ל של הזולת יכול לחסות תחת ההגנה בחוק הגנת הפרטיות. זאת, בניגוד להלכת איסקוב בה ערך המעסיק מעקב יזום אחר העובד באמצעות הדוא"ל שלו.

את זאת השאיר העליון לבחינה מעמיקה של העובדות על ידי המחוזי, וציין בהחלטתו כי בכל מקרה בסמכות בית המשפט לעשות שימוש בסעיף ההגנה בחוק הפרטיות לפיו "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".

חשוב לתת את הדעת לכך שהכרעת העליון התבססה על גרסתה העובדתית של החברה, לפיה כל המסמכים שצורפו לתביעה שהגישה נגד העובד נתגלו לה באופן מקרי ופאסיבי על גבי המחשב שבבעלותה. "אודה כי גרסה זו מעלה תמיהות לאור כמות הודעות דוא"ל שצורפו ותאריכיהן, אשר קשה לחלום שהיו כולן פתוחות על גבי המחשב וכי נמצאו ללא חיטוט וחיפוש בתיבת הדוא"ל", ציין העליון בהחלטתו. "יחד עם זאת, כאמור, שאלה זו עתידה להתברר בהמשך המשפט, ויכול שתשפיע על תוצאת הבקשה".

[רע"א 2552/16]

לחצו לצפייה: פסקי דין חדשים בדיני עבודה >>