פסיקה: פתחה עסק מתחרה לאחר הכשרה ייחודית, אך חויבה בפיצוי רק בגין עלות ההכשרה
מעסיקולוג12:19
נדחתה תביעת המעסיק לקבל את הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה העבודה, על אף שהוכח שהעובדת פנתה ללקוחות החברה
בית הדין לעבודה בתל אביב חייב לאחרונה עובדת בפיצוי בגובה 18,000 שקל עבור הכשרתה, לאחר שהעסקתה הסתיימה בטרם התקופה הקבועה בחוזה העבודה.
גובה הפיצוי משקף חישוב מדויק של ההשקעה הכספית בהכשרתה לתפקיד, על אף שבחוזה העבודה נקבע פיצוי מוסכם בגובה 30,000 שקל, ולמרות שנפסק שהעובדת עשתה כל שביכולתה כדי לגרום למעסיק לפטר אותה על מנת שתוכל להקים עסק מתחרה בקרבת מקום.
ואם לא די בכך, בית הדין קבע שהעובדת הפרה את חובת הנאמנות וחובת האמון המוטלת עליה, כאשר פנתה ללקוחות המעסיק לאחר שפתחה את העסק המתחרה.
החברה הכשירה את העובדת בעיצוב גבות בשיטה ייחודית. בחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים נקבע שאם העובדת תתפטר או תפוטר בגין התנהלותה – יהיה עליה לשלם למעסיק 30,000 שקל עבור הכשרתה.
"העובדת תוכשר אצל המעסיק ותלמד ממנו ובאמצעותו את רזי המקצוע", נכתב בחוזה העבודה. "במקרה בו בעובדת תסיים מיוזמתה את תקופת עבודתה אצל המעסיק ו/או שעבודתה תופסק על ידי המעסיק בשל בעיות התנהלות ו/או משמעת טרם יחלפו 4 (ארבע) שנים ממועד תחילת עבודתה, תהא העובדת חייבת להשיב למעסיק את עלות הכשרתה שמוערכת ומוסכמת על ידי 2 הצדדים בסך של 30,000 ₪".
כעבור כ-4 חודשים מתחילת עבודתה, התקיימו שתי שיחות אזהרה עם העובדת, בעקבותיהן היא פוטרה. בחלוף כ-4 חודשים נוספים פתחה העובדת עסק מתחרה ברדיוס של 3 קילומטר ממקום עסקה של החברה.
החברה תבעה את העובדת לקבלת הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה העבודה בגובה 30,000 שקל, נוסף על פיצוי בגין הפרת ההסכם בגובה 20,000 שקל.
העובדת הגישה תביעה נגדית לפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בגובה 15,000 שקל, אי מסירת תלוש שכר לחודש מסוים בגובה 5,000 שקל, פיטורים שלא כדין וללא עריכת שימוע בגובה 20,000 שקל, וכן פגיעה בכבודה בהליך הפיטורים תוך אי מתן אפשרות להיפרד מיתר העובדים בגובה 10,000 שקל.
בית הדין: העובדת ידעה על מה היא חותמת
בית הדין קיבל באופן חלקי את תביעת המעסיק, ודחה את התביעה הנגדית שהגישה העובדת. "אין עסקינן כאן בעובדת שלא ידעה על מה היא חותמת, אלא העובדת קיבלה לידיה את ההסכם, העבירה אותו לאמהּ שהיא עורכת דין, וחתמה בהסכמה ובמודעות על ההסכם", נימק בית הדין את החלטתו. "העובדת הוכשרה לעבודה בתחום ובמומחיות מיוחדת, ואילולא עבדה בחברה הייתה נדרשת ללמוד ולהשתתף בקורס מתאים שעלותו גבוהה. עם זאת, העובדת עבדה בחברה והניבה תמורה כספית לעובדת".
מנהל החברה העיד שתקופת התלמדות נמשכת בין 4 ל-5 חודשים, ובעדותה בבית הדין הודתה העובדת שהלקוחות ידעו שמתלמדת מטפלת בהן. מהעדויות עולה שבמשך 6 חודשים נאלץ המנהל לתקן את עבודתה לכמחצית מהלקוחות.
עוד עולה מהעדויות שעלות שעת טיפול של מנהל החברה היא כ- 2,300 שקל, ואילו עלות טיפול אצל מתלמדת עומד בערך על מחצית. כלומר, שבזמן שהכשיר המנהל את העובדת, הוא יכול היה לעסוק בעסקו ולהשתכר יותר.
דרישה חוזית – פיצוי עונשי
החברה השקיעה זמן בהכשרת העובדת, והעובדת קיבלה תמורה על עבודתה, בשונה מהכשרה בקורס פרטי. בית הדין חישב את ההשקעה בעובדת לפי מספר הלקוחות בהם טיפלה מדי חודש, וקבע כי עלות ההכשרה בפועל עמדה על 18,000 שקל, ושהדרישה החוזית בגובה 30,000 שקל היא גבוהה מדי, ומגלמת לכאורה פיצוי עונשי.
"ברור כי החברה השקיעה משאבים בהכשרת העובדת, ואלו הם מאותם מקרים שראוי היה לה להגביל את חופש העיסוק של העובדת בתחום הצר הנוגע להכשרתה המיוחדת בחברה ובשטח הגיאוגרפי הסמוך לעסקה של החברה", ציין בית הדין בהחלטתו.
נפסק שהעובדת נהגה שלא בתום לב, כיוון שעשתה ככל יכולתה כדי לגרום לפיטוריה, על מנת שתוכל לפתוח עסק ולהתחרות בחברה.
"העובדת הפרה את חובת הנאמנות וחובת האמון המוטלת עליה, ופנתה ללקוחות", קבע בית הדין. "אולם לא הוכח על ידי החברה מי הם אותן לקוחות ומה הנזק שנגרם לה. ברם שוכנענו כי נעשתה פנייה על ידי העובדת ללקוחות החברה". חרף כל זאת, נפסק שהחברה לא זכאית לפיצוי נוסף על זה הקבוע בחוזה העבודה בגין הפרתו.
שימוע בחצר האחורית
בית הדין דחה כאמור את כל התביעה הנגדית שהגישה העובדת. ראשית, נחתם בין הצדדים חוזה עבודה, הכולל את כל הסעיפים הנדרשים על פי חוק הודעה מוקדמת, לרבות תנאי העבודה, גובה השכר והתנאים הסוציאליים הנלווים לו.
שנית, בנוגע לטענת העובדת לפיה לא נערך לה שימוע כדין, התייחס בית הדין לשיחה שנערכה לעובדת בה צוין בפניה שהיא מסרבת לבצע עבודות ניקיון, על אף שהתחייבה לכך בחוזה העבודה. סירובה התפרש על ידי בית הדין כניסיון לגרום למעסיק לפטר אותה, על מנת שתוכל להקים עסק מתחרה.
"העובדה שהחברה ויתרה על עבודת העובדת בתקופת ההודעה המוקדמת, מחזקת את טענות התובעת באשר לתפקודה הכושל של העובדת", הוסיף בית הדין.
"אכן ראוי ששימוע ייעשה במשרד ולא בחצר אחורית, אולם אין כל חובה שבדין לכך", הבהיר בית הדין. "אנו מקבלים את הסברי החברה כי בשל גודלה של החנות ועל מנת שלא לנהל את השיחה בפני עובדים אחרים או לקוחות, יצאו השניים לחצר".
