בית הדין לעבודה בתל אביב פסק לאחרונה פיצוי בגובה 20,000 שקל לעובדת חדשה שנאסר עליה לשבת במהלך שעות העבודה.
העובדת הועסקה במסעדת שף כמארחת במשך כשבועיים. במסגרת תפקידה, נדרשה העובדת לקבל את פני הלקוחות, לתאם עם צוות המסעדה מקום ישיבה, ולכן ללוות את הלקוחות למקום הישיבה המיועד.
במהלך ההתלמדות וכחלק מנהלי המסעדה, הונחו המארחות להגיע בנעלי עקב, שמלה או חצאית וללא מעיל או ג'קט. על מנת להיות ייצוגיות, נאסר עליהן לשבת במשך כל זמן המשמרת שאורכה 6 שעות, גם בזמנים בהם אין לקוחות.
לאחר שסיימה העובדת את ההתלמדות, החלה לסבול מכאבים בכפות רגליה וברכיה, ויצאה לחופשת מחלה של יום. לאחר שובה, סירב אחראי המשמרת לבקשתה לספק לה מקום ישיבה. לטענתה, אמר לה האחראי שהוא מכיר את חוק הזכות לעבודה בישיבה, ובכל זאת אלו הוראות הבעלים, ואם היא מעוניינת להמשיך בעבודה – עליה לעמוד.
למחרת המשמרת, התבקשה העובדת להגיע לשיחה עם אחראית המאחרות, בה התברר לה כי מדובר בשיחת שימוע במהלכה נודע לה על פיטוריה.
האחראית לא הצליחה לנמק את פיטוריה, אולם אחראי המשמרת אליו הופנתה העובדת הסביר לה: "יש משהו ייצוגי בזה שהמלצר עומד ולא יושב ומחכה בזולה כזאת של לחכות ללקוח".
האחראי אמר לעובדת שההחלטה בנוגע לפיטורי העובדת התקבלה על ידי הבעלים עוד לפני שיחת השימוע, ואין טעם להמשיך לדון בנושא.
בית הדין לעבודה: "על המעסיק מוטלת החובה לעצב את סביבת העבודה כך שיתאפשר ביצוע העבודה בישיבה באמצעות העמדת מושב מתאים וראוי לשימוש המתאים לרווחת העובד ולבריאותו"
המעסיק טען להגנתו שהעובדת לא נמצאה מתאימה לדרישות התפקיד בתום תקופת ההתלמדות, שזלזלה בנהלי העבודה, לא התייצבה לישיבות צוות או שהתייצבה בליווי כלבתה, לא קיבלה את מרותו של מנהל המשמרת, העירה הערות חוזרות ונשנות על הממונים עליה ועוד.
עוד נטען שהעובדת מעולם לא נדרשה ללבוש או לנעול פריט לבוש זה או אחר, ומעולם לא נאסר עליה לשבת כאשר רצף העבודה מאפשר זאת. ממילא, טענה המסעדה, חלק מתפקידה מתבצע בישיבה – הדפסת תפריטים, קיפול מגבות ומענה או ביצוע טלפונים להזמנות.
"בחורה בריאה בשנות העשרים לחייה מסוגלת לעבוד למשך כשעתיים מבלי לשבת, אם זה כורח התפקיד, מבלי שתרגיש כאבים בכפות רגליה וברכיה", טען המעסיק. "אם לא כך, היא יכולה לעזוב את העבודה".
נסיבה מחמירה: הפרת החוק ביודעין
חוק הזכות לעבודה בישיבה קובע כי "מעסיק יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה".
בית הדין לעבודה פסק בעבר (ע"ע 33680-08-10) שמכוח חוק זה על המעסיק מוטלת החובה לעצב את סביבת העבודה כך שיתאפשר ביצוע העבודה בישיבה באמצעות העמדת מושב מתאים וראוי לשימוש המתאים לרווחת העובד ולבריאותו. בנוסף, על כמות המושבים להיות ביחס ראוי למספר העובדים.
בית הדין לעבודה בתל אביב פסק כי בבואו להכריע בשאלה אם המעסיק הפר את החוק, עליו לבחון בין היתר את אופי מקום העבודה, סוג העבודה המתבצעת, אופי התפקיד ודרישותיו ובחינת עומס העבודה.
לאחר שבחן את הראיות ואת העדויות שהובאו בפניו, הכריע בית הדין לעבודה שבין התפקידים של המארחת הנעשים בתזוזה – אין מניעה שהמארחת תשב, ואילו מעדות המארחת ומנהלי המסעדה עולה כי נאסר עליה לשבת גם כאשר אין סיבה המצריכה עמידה.
בית הדין פסק לעובדת פיצויים בגובה 20,000 שקל, בין היתר מאחר שצוות ההנהלה לא התייחס לתלונות העובדת על כאבים, ואף התעלם באופן מודע מהוראות החוק.
נסיבות מקלות שהביא בית הדין בחשבון הן תקופת העבודה הקצרה של העובדת, שהניבה לה בסך הכל הכנסה של 600 שקל, וכן שלא הוכיחה שנגרם לה נזק רפואי או שיש לה מוגבלות פיזית או רפואית חריגה. בנוסף נפסק לעובדת פיצוי בגובה 5,000 שקל מאחר שהיא פוטרה מבלי שנערך לה שימוע.
<< לחצו כאן לצפייה: פסקי דין חדשים בדיני עבודה >>
[סע"ש 9805-03-14]