פסיקה: לא קיבל מענה למסרון לקבלת פרטים על המשרה, ויפוצה ב-2,500 שקל

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק לפני שבוע 2,500 שקל בגין עוגמת נפש לתובע ששלח שני מסרונים לחברה שגייסה כוח אדם – ולא נענה. במקביל נדחתה טענתו לפיה החברה לא הגיבה להודעותיו תוך אפלייתו על רקע גילו המבוגר. מדובר בשתי החלטות מפתיעות לטעמינו, כפי שיוסבר בהמשך.

הכל החל כאשר התובע ראה במקומון מודעת דרושים לגיוס נרחב של כוח אדם למרכז לוגיסטי חדש במודיעין, והגיש מועמדות באמצעות שליחת מסרון למספר הטלפון שהוצג בה. הוא נשאל לגילו ולמקום מגוריו, השיב שהוא בן 60 ומתגורר בראשון לציון – ובכך הסתיימה ההתכתבות בין הצדדים.

בכל אחת משתי הפעמים בהן הוא הזדהה בגילו האמיתי לא היה המשך לשיחה והתובע לא זומן לראיון, ואילו בשני המקרים בהם הציג עצמו כבחור צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו – זכה לקבל פרטים, ואף זומן לראיון אישי.

בתגובה הגיש תביעה נגד החברה בטענה להפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה (ראו מסגרת), בשל אפלייתו על רקע גיל. החברה טענה להגנתה שהסיבה לכך שהתובע לא נענה היתה ריבוי הפניות אליה, וכל שהיה על התובע לעשות הוא לציין שפנייתו לא נענתה – ובמקום זאת העדיף להתחזות לאדם אחר.

רשלנות או אפליה?

ההסבר שהחברה הציגה לכך ששאלה לגיל המועמדים היה שנתקלה בפניות של קטינים בני 14 ו-15, שהיא אינה רשאית להעסיק. החברה הציגה לבית הדין את רישום הפניות ממנו עולה שטופלו פניות דומות של מועמדים בגיל התובע – ואף של מבוגרים ממנו.

בית הדין פסק שהחברה הצליחה להרים את נטל השכנוע לפיו מדובר לכל היותר ברשלנות מצידה באופן הטיפול בפניות התובע, אך לא באפליה בשל גילו.

הובהר שמוטב היה לנסח את השאלה אחרת ("האם גילך מעל 18?"), אולם נפסק שאין בשאלה עצמה פסול לאור הוראת חוק שוויון ההזדמנויות לפיה אין מדובר בהפליה כאשר היא מתחייבת מאופי או ממהות התפקיד או המשרה.

למרות זאת הוחלט לפסוק לתובע פיצוי בסך 2,500 שקל בגין עוגמת הנפש מאחר שפניותיו לא נענו, על אף שבית הדין הסכים עם טענת החברה לפיה התובע יכול היה ליזום שיחה נוספת ולהתריע שפניותיו לא מטופלות – ולתת לחברה הזדמנות לתקן רשלנות זו.

פסיקה מפתיעה

לגישת מעסיקולוג מדובר בהחלטה מפתיעה, שכן עצם העובדה שמעסיק שואל מועמד לגילו, למקום מגוריו, למצבו האישי – או לכל עניין מאלו הנמנים בחוק (ראו מסגרת), מעיד על כך שתשובתו של המועמד צפויה להשפיע על ההחלטה אם לקבלו לתפקיד. אחרת השאלה לא היתה נשאלת.

אין זה משנה אם מדובר בהשפעה מועטה או רבה, ישירה או עקיפה, שכן הפסיקה קובעת שדי בכך שהובא בחשבון שיקול מפלה כדי להכתים את ההחלטה כולה, גם אם היו סיבות רבות נוספות וכבדות משקל לדחיית המועמד.

העובדה שהחברה שאלה את כלל המועמדים הן לגילם והן למקום מגוריהם כבר בשלב הראשוני מעידה על כך שמדובר בתהליך סינון – כלומר שתשובתם לשתי השאלות הללו השפיעה באופן ישיר על המשך הטיפול בפנייתם.

על אף שהתובע מיקד את תביעתו בסוגיית הגיל, לגישתנו היה על בית הדין לדרוש מהחברה לנמק את הסיבה לכך שהיא דרשה לדעת מהו מקום מגוריו של כל מועמד, שיקול פסול גם הוא בתהליך קבלה לעבודה.

סינון קטינים

קבלת טיעון החברה לפיו היא נאלצה לשאול לגיל המועמד כדי לברר אם מדובר בקטין מעוררת גם היא תמיהה בעינינו, שכן כל מעסיק יוכל לטעון ששאל לגילו של מועמד כדי לסנן מועמדים קטינים שהוא מנוע חוקית מהעסקתם. במקרה הנוכחי שיעור הקטינים שפנו לחברה הוא זניח עד אפסי ביחס לשיעור הבגירים שפנו, והדבר אינו מצדיק קבלת מידע זה מכלל הפונים. ניתן היה לסנן את פניות הקטינים בדרכים רבות שאינן פותחות בפני החברה פתח להביא בחשבון שיקולים זרים.

החברה אמנם הראתה רישומים מהם עולה שהשיבה גם למסרונים של מועמדים שגילם דומה לגילו של התובע, אולם לא הוצגו נתונים בנוגע למספר המבוגרים שהתקבלו בפועל לתפקיד, ובנוסף – ייתכן שהחברה קיבלה מראש החלטה על תמהיל גיל המועמדים שבכוונתה לקלוט.

לפיכך אנו ממליצים למעסיקים לא להישען על פסיקה זו, מה גם שייתכן שיוגש עליה ערעור לבית הדין הארצי והיא תתהפך, ולהקפיד הקפדה יתרה להימנע משאלות שנוגעות לרקע ולסטטוס המועמד כל עוד אינן חוסות באופן ישיר ומובהק תחת הגנת החוק – כלומר שהאפליה מתחייבת מאופי או ממהות התפקיד, ורצוי לקבל על כך מראש חוות דעת משפטית.

"הליך מיון"?

עניין מפתיע נוסף הוא פסיקת הפיצוי לתובע כיוון שלא קיבל מענה לפניותיו. החוק אמנם מחייב מעסיק שלו מעל 25 עובדים לעדכן מועמדים בהתקדמות הליכי המיון, אולם "הליך מיון" מוגדר בהוראת חוק זו כ"ריאיון או בחינה" – מה שלא התקיים במקרה זה.

בית הדין הארצי לעבודה אמנם עשוי לקבוע הלכות חדשות – כפי שיצר את החובה לערוך שימוע לפני פיטורים, שאינה קיימת בחוק. אולם עולה כאן השאלה האם נכון להטיל על מעסיקים נטל כבד שכזה – להקפיד להשיב לכל מועמד ומועמד שפונה אליהם, גם אם מדובר באלפים?

לטעמינו מדובר בנטל כבד מדי, ובנוסף קיים חשש לפרצה שתקרא לרבים להתחיל להזרים אינספור פניות למשרות שכלל אינם מעוניינים בהם – רק כדי לרקוח תביעות ולזכות בפיצויים.

[סע"ש 17289-07-17]