פיצוי לא ממוני בסך 350 אלף שקל לעצמאית שהוכיחה יחסי עובד-מעביד
מעסיקולוג7:00
מדי שנה נחתמו בין הצדדים חוזים, ומרביתם כללו הבהרה שלא מתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק לאחרונה פיצוי לא ממוני בסך 350 אלף שקל לתובעת שהוכיחה קיומם של יחסי עובד-מעביד במשך שנים ארוכות. לצד זאת נפסק שלא נגרם לה נזק ממוני כיוון שהפער בין עלות העסקתה לבין התמורה קבלנית זניח.
התובעת שימשה במשך 30 שנה כאוצרת במוזיאונים בעיר במרכז הארץ. מדי שנה נחתמו בינה לבין העירייה חוזים, ומרביתם כללו הבהרה שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.
כך, למשל, באחד מהם הוגדר סכום מסוים כ"תוספת" שתהווה כיסוי לתנאי הסוציאליים ולפיצויי פיטורים במקרה בו תתעורר שאלה בנוגע לקיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.
לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים, היא הגישה תביעה נגד העירייה בה נטען שעל פי כל מבחני הפסיקה התקיימו יחסי עובד-מעביד, בעוד העירייה כפרה בטענות והבהירה שוב ושוב שהתובעת ידעה באופן פוזיטיבי ובזמן אמת לאורך כל שנות עבודתה שהיא אינה עובדת עירייה ושהיא מספקת לה שירותים כקבלן עצמאי ונושאת בהתאם בזכויותיה הסוציאליות בעצמה, ועשתה כן מרצון.
משפיע רק על הפיצוי
למרות שהתובעת לא אישרה זאת בעדותה, בית הדין התרשם שהיא אכן ידעה בזמן אמת שאינה מסווגת כעובדת העירייה והייתה מודעת במידת מה להשלכות העניין.
אולם הפסיקה קובעת שאין לכך כל משמעות לצורך קביעת הסטטוס בדיעבד כעובדת. "אף אם היינו משתכנעים שהתובעת בחרה וביקשה להתקשר כעצמאית משום שבדקה ומצאה כי כך ייטב לה, אין בכך כדי לשנות את תוצאת ההכרעה על בסיס מהות היחסים כפי שהללו עולים מן הראיות שהונחו בפנינו, אלא לכל היותר להשפיע על גובה הפיצוי הבלתי ממוני", הבהיר בית הדין.
למרות האופן שבו ניסו הצדדים להגדיר את היחסים במסגרת החוזית, נפסק בהתאם למבחני הפסיקה שהתובעת היתה הלכה למעשה עובדת העירייה. בית הדין ערך השוואה בין התמורה הקבלנית שקיבלה במשך תקופת העסקתה, לבין הסכום שהיה אמורה לקבל כעובדת – ומצא שמדובר בפער זניח, ומכאן שלא נגרם לה נזק ממוני ואינה זכאית לפיצוי עבור רכיב זה.
פערי כוחות מובנים
לתובעת נפסק כאמור פיצוי לא ממוני בסך 350 אלף שקל מהטעמים הבאים: ראשית, מדובר בגוף ציבורי בעל יכולת מיקוח גבוה שיוצר פערי כוחות בין הצדדים. בית הדין שוכנע שלא התובעת היא שביקשה או בחרה את אופן ההעסקה, ובשלב כלשהו אף ביקשה לשנות אותו.
שנית, למרות שהתובעת לא קופחה מבחינת הזכויות הממוניות, נמנעו ממנה זכויות אחרות. "מצאנו כי הפסידה זכויות רבות הנובעות מעצם העבודה בגוף ציבורי גדול. כך למשל לא הייתה לה אפשרות ניצול ימי חופשה, מחלה, בחירה והצהרה, זכויות אשר שלילתן מתעצמת לנוכח מצבה הרפואי", ציין בית הדין בהחלטתו.
שלישית, נמנעה ממנה הזכות להשתתף במכרזים, ליהנות מייצוג ארגוני ולקיום שימוע מסודר, וקבלת הודעה מוקדמת, כעובדת בסיום העסקתה. רביעית, באף שלב לא הוצע לה להיות עובדת, והיא אף לא זכתה לכל מענה כאשר פנתה בנדון בעבר. חמישית, התמורה ששולמה לה לא הייתה גבוהה משמעותית מהשכר לו הייתה זכאית אילו הייתה עובדת, ולמעשה מדובר בחתך חודשי בהפרש של כ-500 שקל בלבד.
מצד שני, בזכות הסטטוס היא נהנתה מגמישות בשעות העבודה, ובית הדין ציין שלמרות סטטוס זה ההשתלבות החברתית שלה לא נפגעה כיוון שהשתתפה בישיבות ואף נסעה לכנס בינלאומי מטעם העירייה.
נותרה ללא פנסיה
התובעת נותרה ללא כל מקור הכנסה לאחר 30 שנות עבודה, ללא פיצויי פיטורים וללא קופת תגמולים. למרות שנפסק שהתמורה שקיבלה כללה את כל הזכויות לרבות הפרשות לפנסיה ולפיצויים, בפועל לא הוקמה לה כל קופה או קרן לכך.
הפסיקה קובעת שהפיצוי הלא ממוני הוא תחליף לסעדים על פי ההלכות הקודמות, וכך בהתאם לכלל הנסיבות והשיקולים נפסק לה פיצוי לא ממוני בסך 350 אלף שקל.
בנוסף נפסקו לה שכר בתקופת ביניים בגובה 20 אלף שקל, דמי הודעה מוקדמת בסך 20 אלף שקל, ובנוסף העירייה חויבה לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של התובעת בסך 50 אלף שקל.
