בית הדין הארצי פסק לעובד פיצוי חריג בגובה 100 אלף שקל בשל עוגמת הנפש
מעסיקולוג6:00
צוין כי נסיבות המקרה ממחישות את הפגיעה הנגרמת לעובד המוגדר כקבלן גם כאשר התשלום שקיבל היה גבוה מעלות העסקתו כשכיר
בפסק דין המשתרע על פני 47 עמודים, קיבל לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה ערעור שהוגש על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים לדחות את תביעתו של עובד [ס"ע 1073-10-11], ולחייב אותו בהוצאות משפט של המעסיק בסך 30 אלף שקל.
בית הדין הארצי פסק לתובע פיצוי חריג בשל עוגמת הנפש בסך 100 אלף שקל, בשל נסיבות סיום העסקתו של התובע, אולם הותיר את חיובו בהוצאות משפט בשל הפער העצום בין סכום התביעה לבין הפיצוי שנפסק לו בפועל.
התובע, איש מחשבים במקצועו, הועסק החל משנת 1980 בפרויקט ניהול מערכת המים הגיחון של עיריית ירושלים – בשנתיים הראשונות כשכיר, ולאחר מכן כקבלן שירות והתשלום נמסר לו כנגד חשבוניות.
לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים, הגיש כתב תביעה נגד החברה בסך של כ-2.8 מיליון שקל, וטען שבין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, ומכאן שמגיעים לו פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות. עם זאת, בהמשך ההליך המשפטי הוריד התובע את סכום התביעה בחצי.
בית הדין האזורי פסק שאכן התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, אולם ההפרש שקיבל התובע לכיסו כקבלן שירות עולה משמעותית על הכספים להם היה זכאי אילו חושבו זכויותיו כעובד בדרגתו של שכיר בחברה המקביל לו בתפקידו. נפסק שהסכומים העודפים מכסים את כל הזכויות שתבע ושלהן הוא זכאי, ולאחר עריכת קיזוז לא נותרה יתרה לזכותו.
מסיבה זו נפסק שתביעתו נגועה בחוסר תום לב, מה גם שהתביעה הוגשה יום אחד לפני חלוף מועד ההתיישנות וכך יצרה קושי לברר את העובדות וגרמה לחברה הוצאות מרובות. לכן חויב העובד בהוצאות בסך של 30 אלף שקל.
יחס משפיל
בית הדין הארצי פסק שדין הערעור להתקבל חלקית, וחייב את החברה לשלם לתובע פיצוי על עוגמת נפש בסך של 100 אלף שקל. הנימוק לגובה הפיצוי החריג היה נסיבות סיום קשרי העבודה בין הצדדים: בשנת 2002 הובהר לתובע שלחברה עניין רב בהמשך העסקתו, והוא הועסק באופן זמני בפרויקטים שונים, אך הם לא נמשכו זמן רב.
כדי לאפשר את המשך העסקתו, עבר להיות מועסק בתפקיד עוזרו של אחד המנהלים, ואף ספג יחס משפיל ממנו. למרות זאת, המשיך בעבודתו בחבר בתקווה שיימצא תפקיד הולם לכישוריו בעתיד הקרוב.
יום אחד הודיע לו המנהל בעל פה שהוחלט לסיים את העסקתו, ובסמוך לכך נמסר לו מכתב על סיום העסקתו. כל זאת בהפתעה מוחלטת, ללא שנערך לו שימוע ונשמעה עמדתו, תוך פגיעה בזכותו לשימוע. "כך מצא עצמו נפלט לשוק העבודה, בגיל מבוגר, לאחר שאת הקריירה שלו בנה ועיצב לאורך השנים בחברה", ציין בית הדין הארצי בהחלטתו.
היעדר רשת ביטחון
בית הדין הארצי קבע שאילו הועסק התובע במעמד של "עובד", הוא היה זכאי בשל תקופת העסקתו הארוכה לתנאי פרישה מיטיבים מעבר למגיע על פי החוק מכוח ההסכם הקיבוצי.
"נסיבות המקרה הנדון ממחישות היטב את הפגיעה הנגרמת למועסק שהיה לאמיתו של דבר עובד אך הועסק כ'עצמאי', גם בנסיבות שבהן התמורה הקבלנית ששולמה לו הייתה שווה או אפילו גבוהה במידה מסוימת מעלות העסקתו כעובד שכיר", הוסיף בית הדין הארצי. "כך, לא הייתה לתובע כל 'רשת ביטחון' עם סיום העסקתו בחברה, לאחר תקופת עבודה ארוכה שבה הקדיש לחברה את מיטב שנותיו ותרם לה משמעותית… וזאת בגיל מבוגר יחסית על כל הנובע מכך לעניין הסיכוי למציאת עבודה חלופית".
מאחר שנסיבות סיום העסקת התובע גרמו לו עוגמת נפש, תחושת חוסר ודאות ואפילו חרדה בנוגע לעתיד התעסוקתי ולאפשרות להתפרנס בכבוד בעתיד – נפסק לו פיצוי חריג בגובה 100 אלף שקל.
