בית הדין לעבודה בתל אביב פסק בשבוע שעבר שהמעסיק האחרון של העובד מחויב בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים על כל תקופת העסקתו במקום העבודה, ובכלל זה גם עבור מעסיקים קודמים.
העובד המנוח הועסק במשך 36 שנים בחברה משפחתית בתחום עיסוקה במסחר חומרי בניין, אשר היתה עד לשנת 2009 בבעלות אחיו של המנוח אשר נפטר גם הוא. כיום החברה בבעלות אלמנת האח, ובחברה מועסקים עד היום ילדיו של האח, אחים של המנוח ובני משפחותיהם.
בדצמבר 2012 קיבל העובד המנוח מכתב הנושא כותרת "כוונה לסיים יחסי עבודה". במכתב זה הודיעה לו החברה שמאחר שהוא מצוי במצב של אובדן כושר עבודה במשך כשנתיים, ועל מנת שיתאפשר שחרור כספי פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה, בכוונת החברה לסיים עמו את יחסי העבודה.
העובד שלח בתגובה מכתב בו הביע את אכזבתו מכוונת החברה לפטרו, בתקווה שיוכל להתגבר על המחלה ולבחור להתפטר בגיל פרישה.
כשבוע לאחר מכן נשלח מכתב לעובד, בו הודיעה לו החברה על החלטתה לסיים את העסקתו, והעובד קיבל פיצויי פיטורים בגובה כ-270,000 שקל. כחצי שנה לאחר מכן נפטר העובד.
לטענת נציגי העובד המנוח, חלק משכרו המלא שולם לעובד במזומן בין השנים 1976 עד לשנת 2010. הוא ביקש לאורך כל השנים מאחיו שתלוש שכרו ישקף את שכרו האמיתי, אך אחיו סירב.
תשלום שכר במזומן
כך נתבעה החברה לשלם פיצויי פיטורים, הפרשות גמל, קרן השתלמות לאובדן כושר עבודה ותשלום בגין משכורת 13 לפי שכרו המלא. בנוסף תבעו נציגי העובד המנוח פיצוי בגובה 6 משכורות, מאחר שלטענתם – שנדחתה כפי שיפורט בהמשך – לא נערך לו שימוע כדין לפני פיטוריו.
לטענת החברה, המנוח קיבל פיצויי פיטורים בעת החלפת שמות החברה, ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופות העסקתו הקודמות.
בית הדין לעבודה דחה טענה זו שכן לא הוכח שבעת מעבר העובד בין החברות השונות היה אירוע מנתק של התפטרות או של פיטורים.
"בעניין זה נדגיש כי שימוש שנעשה במסגרת המכתבים לחברת הביטוח במונחים כגון 'סיים את עבודתו בחברתנו' או 'עזיבת עבודה' אין בו בנסיבות העניין להעיד על סיום עבודה בפועל או על נתק ברציפות תקופת ההעסקה", הבהיר בית הדין.
האם היה אקט של פיטורים?
בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 207/05) דן בשאלת זכאות עובד לפיצויי פיטורים לאחר שמעסיקיו הוחלפו במקום עבודתו, ופסק שהוא זכאי לפיצויים מהמעסיק האחרון עבור כל תקופת העסקתו באותו מקום עבודה. זאת, על אף שבמהלך תקופת העסקתו משך העובד חלק מכספי הפיצויים שנצברו לזכותו על ידי המעסיק הראשון, שכן משיכת פיצויי הפיטורים נעשתה ללא אקט של פיטורים, ולא ברור היה אם הכספים כיסו את מלוא פיצויי הפיטורים להם זכאי העובד.
"העובדה שנמסרו בידי המנוח במהלך השנים מכתבי שחרור לפוליסות, אינה מעידה אלא על העברת הבעלות מפוליסה מחברה לחברה לשם המשך הפקדות ושמירה על רצף הפוליסות, ללא משיכה של הכספים", קבע בית הדין במקרה הנוכחי.
כל זאת, על אף שהוצגה בפני בית הדין חתימה של המנוח המאשרת קבלת פיצויי פיטורים עד לשנת 1996, ואין לו כל תביעות נגד החברה שנסגרה. מדוע? כיוון שגם העובד וגם אחיו אינם יכולים להעיד על הנסיבות בהן נכתב מסמך זה.
נפסק שהחברה, כמעסיקתו האחרונה של העובד, מחויבת בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים עבור כל תקופת עבודתו בפועל, על פי השכר המלא שקיבל מדי חודש, כלומר כ-600,000 שקל.
מסכום זה ניכה בית הדין את הפיצויים שכבר שולמו, ופיצויי פיטורים נוספים שמשך המנוח במהלך תקופת עבודתו. כך הועמד הסכום הסופי על כ-250,000 שקל. בנוסף נפסקו למנוח הפרשות לגמל, פדיון חופשה שנתית, הפרשות לקרן השתלמות וכן החזר ניכויים.
בית הדין לעבודה דחה את רכיב התביעה בנוגע לאי עריכת שימוע כדין, ופסק שחילופי הדברים בין הצדדים במכתבים כאמור מהווים שימוע שאין בו פגם המצדיק פיצוי.
[סע"ש 4715-09-14]