בית הדין לעבודה בתל אביב פסק בשבוע שעבר פיצוי בגובה 20,000 שקל למורה ממלאת מקום לסירוגין, שעבדה במשך 7 שנים למשך תקופות שלא עלו על 3 חודשים, ופוטרה ללא היתר מהממונה על חוק עבודת נשים בעת היותה בהיריון.
משרד החינוך טען שחוק עבודת נשים לא חל על העובדת, כיוון שעבדה פחות מ-6 חודשים. עם זאת, החוק לא קובע שיש צורך ברציפות כל עוד לא חל נתק על פי הדין, כלומר של 6 חודשים:
בית הדין הארצי אף הבהיר כי בניגוד לנוסח סעיף החוק הקודם, הנוסח הנוכחי דורש עבודה בפועל במשך 6 חודשים, גם אם אינם רצופים. מאחר שבמקרה זה העובדת עבדה 6 חודשים ופוטרה בהיריון, היה על משרד החינוך לבקש היתר לפיטוריה.
"על פי פרשנותה של המדינה (משרד החינוך – מעסיקולוג), יש לערוך את החישוב לפי שנת לימודים ולא לפי לוח השנה הגרגוריאני. לטעמנו שנת הלימודים ולוח השנה הגרגוריאני אינם רלוונטיים, אלא חוסר הנתק בין התקופות הוא הוא הקובע", הבהיר בית הדין לעבודה בהחלטתו.
"מטרתו של חוק עבדות נשים, ובעיקר של סעיף 9 לחוק, הוא להגן על האישה העובדת בתקופת הריונה קל וחומר, עת עסקינן בעובדת מוחלשת אשר מועסקת לתקופות קצרות והעסקתה מסתיימת בתוך מספר חודשים. קביעה כי על העובדת לא יחול החוק מחטיאה את מטרת החוק", הוסיף בית הדין.
לפי טענה נוספת של משרד החינוך, שנדחתה אף היא, העובדת לא פוטרה מאחר שחוזה העבודה שלה לא חודש. עם זאת, החוק קובע באופן מפורש שפיטורים ייחשבו גם לאי חידוש חוזה עבודה:
החוק אינו מגדיר מהי סמיכות בין תקופות העסקה, אולם במקרה זה חוזה העבודה של העובדת חודש בעת הצורך ומעת לעת. לכן, הפסקת עבודתה נחשבת לפיטורים שכן חוזה העבודה לתקופה קצובה לא חודש בהיותה בהריון.
העובדת ניסתה להגיש תביעה לדמי אבטלה ובשל סירוב משרד החינוך למסור לה מכתב הפסקת עבודה או חל"ת, נשללה זכותה לדמי אבטלה. "אין ספק שלעובדת נגרם עוול", קבע בית הדין. "משרד החינוך לא המציא לה מכתב פיטורים, ומצד שני העובדת לכאורה הייתה משובצת עד לסוף השנה".
[ס"ע 61790-07-14]