"לפנינו אחד המקרים המורכבים בהם אין אמירה חד משמעית אשר ניתן לייחס לצד מסוים, ויש להסיק מי מהצדדים הביא את היחסים לידי גמר ממכלול העובדות" – כך ציין בשבוע שעבר בית הדין לעבודה בתל אביב, לאחר שנדרש להכריע אם העובד שתבע את המעסיק התפטר או פוטר, על מנת לקבוע אם הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.
הרקע לדברים הוא ויכוח סוער שפרץ בין המעסיק לבין העובד שהועסק על ידו במוסך במשך 23 שנים. המעסיק, שהיה ביחסים קרובים מאוד עם העובד, התאכזב קשות כשגילה שהעובד לא תיאר לו בצורה כנה אירוע שהתרחש, ובית הדין אף ביטא הזדהות עמו: "ניתן להבין את גודל כעסו של המעסיק על כך שהעובד נהג בצורה בלתי הולמת, ובעיקר את רוגזו ואכזבתו מכך שהעובד לא תיאר לו את שאירע".
בין הצדדים קיימת מחלוקת על תוכן הדברים שנאמרו באותה שיחה. העובד טען שהמעסיק דרש ממנו לעזוב את המקום באופן מיידי ולא להראות יותר את פרצופו במוסך, "אחרת יהרוג אותו".
המעסיק הכחיש את הדברים, וטען שאכן כעס עליו מאד אבל אמר לו: "עזוב אותי… תן לי להיות לבד". בעקבות הדברים עזב העובד את המקום, לא השיב לפניות המעסיק, ולאחר מספר ימים החל לעבוד במוסך הסמוך.
"המסקנה הינה כי העובד לא הוכיח כי פוטר על ידי המעסיק, כי המעסיק אמר לו 'לא להראות יותר את פרצופו במוסך', ומכל מקום גם אם הבין שהמעסיק רוצה שהוא ילך ולא יחזור… הרי שמדובר באירוע שאירע ב'עידנא דריתחא'" (בזמן כעס – מעסיקולוג).
"במקרה שלפנינו, כאשר מדובר ב"עידנא דריתחא", ביחסי עבודה מצוינים שנמשכו 23 שנים ובוויכוח שהרקע שלו הוא נסיעה של המעסיק למכון הרישוי כדי להגן על העובד שטען שהתנכלו לו ללא סיבה וניסו להכשילו, מסקנתנו הינה כי אף אם נקבל את גרסת העובד לפיה המעסיק אמר לו לעזוב את המקום באופן מיידי ולא לחזור עוד, מדובר לכל היותר בפיטורים ב'עידנא דריתחא', ללא כוונה להביא את היחסים לידי סיום", קבע בית הדין. "השתכנענו כי המעסיק אכן העמיד את העובד בזמן סביר כי לא הייתה לו כל כוונה לפטרו, אף אם העובד סבר כך, וכי העובד סיכל כל ניסיון של המעסיק לחזור בו. משכך יש לראות את התנהגותו כהתפטרות".
המעסיק, שעדותו נמצאה מהימנה לעומת זו של העובד, טען שהוא מעריך שהעובד נעלב כשנתפס כמי שלא דובר אמת ולכן עזב, אלא שהוא שיער שמדובר בהיעדרות זמנית כיוון שגם בעבר קרה שהעובד לא הגיע לעבודה ולא מסר כל הודעה. בית הדין ראה בכך נימוק להתמהמהות המעסיק לפנות אל העובד ולבקש ממנו לחזור, נוסף על כך שגם הוא עצמו חש פגוע מכך שהעובד שיקר לו.
"כאשר מדובר במערכת יחסי עובד–מעסיק של 23 שנים, בהם היחסים מצוינים, בעלבון הדדי ובעובד אשר נעדר מעת לעת, סביר להניח שהמעסיק המתין עד לתחילת השבוע שלאחר מכן בתקווה שהעובד ישוב לעבודתו", נימק בית הדין את החלטתו. "המעסיק לא פעל לחפש או לשכור עובד אחר, והעובד אף מאשר כי בחודש מאי פנה אליו עובד המוסך וסיפר לו כי המעסיק עודנו מעוניין בחזרתו לעבודה".
כך נפסק שהעובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, אולם המעסיק נדרש לשלם לעובד פדיון חופשה בסך כ-10,000 שקל. בשל אי תשלום פדיון החופשה ומאחר שהשלמת חובתו של המעסיק להפקדות פנסיוניות בוצעה רק בעקבות הגשת התביעה נגדו – חייב אותו בית הדין לעבודה גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 שקל.
[סע"ש 37656-08-14]
<< לחצו לצפייה: פסקי דין חדשים בדיני עבודה >>
