ראשי»כתבות פופולריות»בוטל פסק הדין שחייב לפצות עובדת שישבה באפס מעשה בכ-300 אלף שקל
בוטל פסק הדין שחייב לפצות עובדת שישבה באפס מעשה בכ-300 אלף שקל
מעסיקולוג6:30
בית הדין הארצי: הימנעות עובד מלהתייצב לתפקיד אליו שובץ בגלל חוסר שביעות רצון, עלולה לשלול את זכאותו לשכר
בית הדין הארצי לעבודה ביטל לפני שבועיים את החלטתו המפתיעה של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, שפורסמה לפני שנה במעסיקולוג וזכתה להדים רבים, במסגרתה נפסק פיצוי חריג בגובה 300 אלף שקל לעובדת בבנק שבמשך כ-13 שנים לא ביצעה כל מטלה, ובשלוש השנים האחרונות לפני פרישתה לגמלאות אפילו לא התייצבה במקום העבודה.
רוב הפיצוי שנפסק לעובדת בוטל במסגרת הערעור שהוגש על החלטה זו לבית הדין הארצי, וכך חויב הבנק לשלם לה רק 70 אלף שקל מתוכו בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מהתנהלותו.
נזכיר שהבנק שילם לעובדת משכורת מלאה במשך כתשע שנים לאחר שתפקידהּ התייתר, אולם בית הדין האזורי חייב אותו בזמנו לשלם לה בנוסף כ-220 אלף שקל כשכר עבודה גם עבור יתרת השנים בהן לא עבדה, נוסף על סך 18 אלף שקל עבור ימי חופשה, וכן פיצוי חריג בגובה 70 אלף שקל בשל עוגמת הנפש.
"עֵרים אנו למציאות אליה נקלע הבנק לפיה ניסה לפנות אל העובדת ולהציע לה תפקידים שונים והיא סירבה, וכן ניסה לפנות לעזרת ועד העובדים אך לא נענה", ציין בית הדין האזורי לפני שנה בהחלטתו. "כמו כן הציע הבנק לעובדת תכניות פרישה אשר התפרסמו בבנק מעת לעת, אך היא סירבה. אלא שהפתרון אשר בחר הבנק, והוא ביצוע פעילות חד-צדדית של הפסקת תשלום שכר, אינו כדין. לא הוכח כי היתה לבנק מניעה לפתוח בהליך הפסקת עבודה או לכל הפחות בהליך משמעתי".
על החלטה זו הגישו הערעור הן הבנק, מסיבות ברורות, והן העובדת מאחר שחלק מטענותיה נדחו. כך בוטל פסק דינו של בית הדין האזורי, התקבל ערעור הבנק בחלקו – ונדחה ערעור העובדת במלואו.
בית הדין הארצי קיבל את הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, לפיהן בעקבות תהליכי המחשוב התייתר תפקידה של העובדת, הוצעו לה תפקידים חלופיים אך היא סירבה לקבלם, וכפועל יוצא מכך שנים רבות ישבה בעבודה בחוסר מעש.
על אף שהעובדת שובצה לעבודה באגף ערוצים ישירים, היא לא התייצבה לשיבוץ זה. תחילה התייצבה באגף הקודם אליו שויכה וישבה שם בחוסר מעש, ובהמשך חדלה להתייצב לעבודה שם. לכן דווחה העובדת על ידי הבנק כמצויה בחופשה, ובהמשך בחופשה ללא תשלום.
מבחן הפסיקה המכונה "המוכן ומזומן" חל במצב בו המעסיק אינו יכול לספק לעובדו עבודה בפועל, כשאף אחד מהצדדים לא אשם באילוץ שנוצר.
במקרה זה, מחייב הדין את המעסיק לשאת בעלות סיכון חיצוני שהתממש בתנאי שהעובד מעמיד את עצמו לרשות העבודה, כלומר היה מוכן ומזומן לביצועה.
הבחנה בין המקרים?
בית הדין הארצי נדרש לדון בשאלה מהו דין הימנעות עובד מלהתייצב לשיבוצו לתפקיד חדש, והאם יש מקום להבחנה בין מקרה בו הוא ממשיך להתייצב לעבודה לתפקיד הקודם, לתפקיד אחר, או יושב שם בחוסר מעש – לבין מקרה בו הוא נמנע כליל מהתייצבות?
על כך משיב בית הדין הארצי שמבחן "המוכן ומזומן" נועד בעיקרו למצבים בהם נעדר המעסיק יכולת אובייקטיבית לספק לעובד עבודה בפועל, ולא למצבים בהם המעסיק יכול לספק לו עבודה אך העובד אינו שבע רצון משיבוצו המחודש.
בית הדין הארצי פסק שהימנעות עובד מלהתייצב לתפקיד אליו שובץ מפאת חוסר שביעות רצונו עלולה לשלול את זכאותו לשכר, בכפוף להתנהגות המעסיק.
כלומר, הימנעות עובד מלהתייצב לתפקיד אליו נויד כדין – אינה יכולה להיחשב כנוכחות על פח מבחן "המוכן ומזומן". בכך ניתן תוקף לפררוגטיבה הניהולית הניהול של המעסיק כאשר היא מיושמת כדין.
בנפש פתוחה וחפצה
בהקשר זה חשוב להבהיר שנדרשת הסכמת עובד לניוד כאשר שינוי התפקיד כרוך בפגיעה ממשית בעובד. כאשר הניוד אינו כרוך בפגיעה – לא נדרשת הסכמתו, אלא נדרש שיתופו בהליך קבלת ההחלטה תוך שקילת טענותיו בנפש פתוחה וחפצה.
וכאן עולות שאלות נוספות: מהו הדין במקרה בו נפל פגם בהליך הניוד, והעובד נמנע מלהתייצב לתפקידו? ומה הדין כאשר העובד סבור כך בתום לב, ובדיעבד התברר שהניוד היה כדין?
מדובר בסוגיות מורכבות שבית הדין הארצי בחר שלא למצות את הדיון בהן, אך הבהיר שגם אם העובד סבור שנפל פגם בשיבוצו – מצופה ממנו להמשיך בעבודתו לזמן קצר עד אשר ימצא פתרון לבעייתו.
במקרה בו ההידברות בין הצדדים לא צלחה, והעובד ממשיך שלא להתייצב, המעסיק יכול לפטר אותו והעובד יכול להביא את המחלוקת בנוגע לחוקיות השיבוץ בהקדם להכרעה שיפוטית.
"אין לבוא בטרוניה לבנק"
במקרה זה, נפסק שהימנעות העובדת במשך שנים מלהתייצב לתפקיד אליה שובצה, מבלי להביא להכרעה שיפוטית את חוקיות הניוד – אינה יוצרת לה זכאות לשכר, שכן העובדת אינה "מוכנה ומזומנה" לעבודה אליה שובצה.
כל זאת, תוך בחינת תגובת המעסיק למציאות שנוצרה עקב ההתייצבות לתפקיד החדש של העובד. כלומר, יש להבחין בין מקרה בו המעסיק מקבל את התנהלות העובד תוך שהוא נותן לו למשל מטלות למרות שהוא לא מתייצב לתפקיד החדש, לעומת מקרה בו המעסיק מבהיר לעובד בצורה מפורשת שהתייצבות שכזו אינה שקולה לנוכחות, והוא נמנע מלהעביר לו מטלות כלשהן. במקרה הראשון העובד זכאי לתשלום שכרו, ואילו במקרה השני אינו זכאי לתשלום שכר.
ישנם מקרי ביניים, בהם בחר בית הדין הארצי שלא לדון, דוגמת מצב בו העובד התייצב לתפקידו המקורי והמשיך בביצוע עבודתו השוטפת, ואילו המעסיק לא הבהיר לעובד שהוא אינו מכיר בהתייצבותו לתפקיד המקורי, וגם נמנע מהטלת מטלות עליו שם.
"הצורך בשיבוץ מחודש נוצר על רקע כך שהעובדת ישבה משך שנים בחוסר מעש בבנק, ואין לבוא בטרוניה לבנק שביקש למצוא לה תפקיד על פני ישיבה בחוסר מעש", הבהיר בית הדין הארצי בהחלטתו.
הובהר לעובדת הסיכון
לאחר ניתוח עובדות המקרה, פסק בית הדין הארצי שהמסקנה העולה מהן היא שהעובדת לא העמידה עצמה לרשות המעסיק, מאחר שלא התייצבה לתפקיד אליו שובצה.
כך נפסק שהעובדת לא זכאית לשכר עבור תקופה זו מהסיבות הבאות:
העובדת לא התייצבה לתפקיד אליו שובצה.
לא הועלתה טענה כנגד חוקיות השיבוץ עצמו.
לפני השיבוץ החדש נערכו איתה שיחות.
הובהר לה מראש הסיכון הכרוך באי התייצבותה לשיבוץ המיועד.
לא הוטלה על העובדת כל משימה על ידי המעסיק במקום אליו התייצבה בפועל, והיא ישבה שם בחוסר מעש.
העובדת לא טרחה לפנות בסמוך לאחר השיבוץ כדי להעמיד לבחינה את שאלת חוקיותו.
כך נפסק שהחיוב שקבע בית הדין האזורי בהפרשי שכר בגין התקופה הראשונה (78,506 שקל) ובגין התקופה השנייה (141,900 שקל) והחיוב בגין חופשה שנתית (18,100 שקל) – מתבטלים, ואילו הפיצוי בגין עוגמת נפש (70,000 ש"ח) נותר על כנו.
מאחר שנדחה הערעור שהגישה העובדת, היא חויבה לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של המעסיק בסך 7,500 שקל.
