העובדות הפיצו לשון הרע נגד המעסיקה, וחויבו לשלם לה 57 אלף שקל

בית הדין לעבודה חייב לאחרונה שלוש עובדות לשלם למעסיקה סך כולל של 57,000 שקל, בגין לשון הרע שהפיצו עליה לאחר סיום העסקתן.

מדובר בשלוש סייעות שיצרו קשר עם הורי ילדים בפעוטון, ודיווחו על התנהלות לא תקינה לכאורה של הבעלים של הפעוטון, המשמשת כגננת וכמנהלת שלו.

בית הדין לעבודה: "כאשר מדובר בתביעה במסגרת יחסי עבודה, קובעת הפסיקה שש לבחון את הביטויים על רקע מארג התפקידים במקום העבודה"

עובדת אחת עבדה בפעוטון ימים בודדים עד לפיטוריה, ואילו שתי עובדות נוספות התפטרו לאחר שהאחת עבדה 3 חודשים והשנייה הועסקה במשך שנה.

"פנייה של סייעת להורים של ילדי הגן על מנת להתריע על מעשים לא ראויים שנעשים בגן, בהחלט יכולה להיחשב כמגינה על האינטרס של האדם שאליו פנו", הבהיר בית הדין בהחלטתו. "אולם על מנת לזכות בהגנת הסעיף, על הסייעות להוכיח שעשו את הדברים בתום לב ובסבירות".

תלונה במשטרה

שלוש הסייעות הודו שלאחר הפסקת עבודתן סיפרו לאימהות של ילדים בגן על התנהלות לא תקינה לכאורה של הגננת. נאמר בין היתר שהגננת לא מאפשרת לחבק ולנשק את הילדים, שהיא מגישה אוכל מקולקל, שהיא מזניחה את הילדים, שהיא עושה שימוש בשמות גנאי לילדים, ושיש בגן חדר חושך להענשת הילדים.

לטענת הסייעות, מחובתן המוסרית לדווח על כך להורי הילדים. שתיים מהן אף הגישו נגדה תלונה במשטרה, ולבסוף התיק נסגר לאחר שנקבע שאין אשמה פלילית.

על פי הפסיקה [ע"ע 46548-09-12], בחינת התקיימותה של לשון הרע נבחנת ב-4 שלבים:
1. יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים.
2. יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו – 2 לחוק.
3. יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 – 15 לחוק.
4. יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע.

יובהר כי על מנת לקבוע שמדובר בלשון הרע, אין צורך להשתכנע שנגרמה בפועל השפלה או ביזיון לתובע, ודי בכך שייקבע שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. כאשר מדובר בתביעה במסגרת יחסי עבודה, קובעת הפסיקה שש לבחון את הביטויים "על רקע מארג התפקידים במקום העבודה".

"רכילות סתמית"

בית הדין התרשם שנושא טיב האוכל וחדר החושך "נופח מעל ומעבר לכל פרופורציה", כלשונו. על טענת הסייעות כי קיים חדר חושך, אמר בית הדין כי מדובר בדברים חמורים ביותר שאמרו הסייעות, שהוכח שאין בהם אמת והם מהווים הוצאת דיבה ולשון הרע. טענת "אמת דיברתי" שהעלו הנתבעות בהקשר זה, נדחתה מכל וכל. על נושא היעדר החיבוקים קבע בית הדין כי מדובר בהכפשה בלתי מבוססת.

בנוגע לטענת הסייעות שהגננת הורתה להן להאכיל את כל הילדים בכפית אחת, קבע בית הדין כי "מדובר ברכילות סתמית ולא מבוססת, שלא נועדה אלא לגרום נזק לתובעת ולשמה הטוב".

וכך סקר בית הדין כל אחת מהטענות שהפנו הסייעות כלפי הגננת אל מול הורי הילדים, וקבע כי כולן הן בגדר לשון הרע. בית הדין התרשם שהעובדת שפוטרה לא פעלה מתוך דאגה כנה לילדי הגן, כפי שטענה, אלא מתוך רגש של נקמה.

מעדותן של שתי הסייעות האחרות, במשטרה ובבית הדין לעבודה, עולה שהשיחה עם ההורים באה על רקע כעסן על אי תשלום שכרן. "לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתלונה הוגשה כחודש לאחר ההתפטרות, ורק לאחר שהתובעת לא שילמה לסייעת את השכר האחרון", ציין בית הדין בהחלטתו.

בקביעת הפיצוי לגננת הביא בית הדין בחשבון את העובדה שהפנייה מצד הסייעות נעשתה להורים בודדים בלבד, ולא היה פרסום בציבור, ואף לא נעשתה פנייה לכלל ההורים.

הסייעת המפוטרת חויבה לפצות את הגננת ב-15,000 שקל, ושתי הסייעות שהתפטרו חויבו לפצות את הגננת כל אחת ב-12,000 שקל. זאת נוסף על הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 שקל כל אחת.

[סע"ש 47726-06-15]

<< לחצו לצפייה: פסיקה חשובה בדיני עבודה >>