"את שקרנית": אילו אמירות בפגישות עבודה ייחשבו ללשון הרע?
מעסיקולוג6:30
בית הדין יצר הבחנה בין תלונות שהופנו כלפי העובדת שזכו להגנת החוק למרות שהן מטילות בה דופי, לבין ביטויים חריפים המייחסים לה תכונות שליליות
"שעה שהאמירות שמהוות לשון הרע שנאמרו על ידי המנהל בנוכחות אדם שלישי, נאמרו כולן במסגרת יחסי עובד-מעסיק בפגישה שנועדה ללבן את חילוקי הדעות בינו כממונה לבין העובדת שהיא מורה הכפופה אליו בהיותו מנהל בית הספר – אמירות שכאלה אינן נהנות מההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע" – כך פסק לאחרונה בית הדין לעבודה בבאר שבע, ויצר הבחנה בין שני סוגי התבטאויות בפגישות עבודה, כאשר אחד מהווה עילה לתביעת לשון הרע והשני לא.
נזכיר כי בסעיף 13 לחוק לשון הרע אליו התייחס בית הדין לעבודה, קיימת רשימה של "פרסומים מותרים", כלומר התבטאויות פומביות שאינן מהוות עילה לתביעת לשון הרע, ובהם "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". בהקשר זה נדונה השאלה האם עובד מדינה – במקרה זה מנהל תיכון המועסק על ידי משרד החינוך – חוסה תחת הגנה זו גם כאשר מדובר ביחסי עבודה, ובית הדין משיב על כך בשלילה.
מדוע? כך נימק זאת בספטמבר 2014 בית הדין הארצי לעבודה [ע"ע 35058-05-12]: "אין מקום להעניק לרשות מוסמכת ולעובדיה חסינות גורפת והגנה מוחלטת לכל פרסום שנעשה במישור יחסי העבודה, ואין כל הצדקה להענקת חסינות גורפת כזו שאינה מוקנית למעסיקים אחרים, רק בשל זהות המעסיק רשות מוסמכת".
בפסק הדין הנוכחי יוצר בית הדין לעבודה הבחנה בין שני סוגי התבטאויות: האחד הוא התלונות שהעלה המנהל כלפי המורה בפגישה עם המפקח, שהן לכשעצמן אמירות שזוכות להגנת החוק למרות שהן מטילות דופי בעובדת.
סוג ההתבטאויות השני הוא אותם ביטויים חריפים המייחסים לה תכונות שליליות ("שקרנית", "ערמומית", "תורידי את הכיסוי ראש") – שאינם נחוצים להגנה על הערכים המוגנים בסעיף 15 לחוק (הגנת תום הלב) כדי לאפשר למנהל כממונה ליהנות מחופש ביטוי והבעת עמדה ביחס לתפקוד העובדת.
מאחר שאותן אמירות חריפות פוגעות באופן לא סביר ונחוץ בעובדת, גם כאשר המנהל מבקש לממש את זכותו וחובתו כמנהל להביע את עמדתו ביחס לתפקוד העובדת, נפסק שמדובר בלשון הרע המזכה את העובדת בפיצוי.
"תבכי, תעשי את ההצגה"
העובדת שימשה כמורה בתיכון, ולאורך השנים יחסי העבודה בינה לבין מנהל התיכון התאפיינו בחוסר אמון הדדי ובטענות שהעלו הצדדים זה כנגד זה.
בעקבות כך יזם המפקח מטעם הסתדרות המורים מפגש עם השניים בניסיון לברר את התלונות ההדדיות ולגשר בין הצדדים, כאשר השיחה בין השלושה הוקלטה בסתר על ידי העובדת.
במהלך הפגישה נשמעו התבטאויות קשות מצד המנהל, בהן: "חוץ מלהיכנס לכיתות וגם זאת באיחור, היא לא עושה כלום"; "תבכי, תעשי את ההצגה שאת יודעת לעשות"; "אין לה בעיה להרוס מערכת בשביל עצמה"; "מפעילה לחצים על המורים שהבת שלה תלך למגמה שרצתה"; "כל הערמומיות שיש בעולם עשתה האישה הזו"; "יש מיליון תלונות של הורים עליה שחוששים להתלונן עליה בכתב כדי שלא תתנכל לילדים שלהם"; "את שקרנית… אני אומר לך בנוכחות המפקח את שקרנית"; "תחלמי שאני אחתום לך על הטופס… תחלמי שאחתום בנוכחות המפקח, נשבע לך באלוקים שגם אם אגיע לבית הדין אני לא אחתום".
פגיעה בפרטיות?
בעקבות הדברים, הגישה העובדת נגד המנהל תביעת לשון הרע בסך 100 אלף שקל, ובנוסף טענה לפגיעה בפרטיותה עליה תבעה 100 אלף שקל נוספים, לצד פיצוי בגובה 50 אלף שקל בגין עוגמת הנפש.
המנהל טען להגנתו שהאמירות הללו הן בגדר הבעת דעה על תפקודה המקצועי והתנהלותה במסגרת העבודה, ונאמרו מכוח היותו הממונה על העובדת ובמסגרת תפקידו. עוד טען שכל דבריו נאמרו בתום לב במסגרת חובתו וסמכותו ומכוח תפקידו.
בית הדין התרשם כי "תמליל הפגישה מצייר תמונה סוערת יותר, ובה ניסיונות שעשה המפקח להרגיע את המשתתפים ולגרום למנהל למתֵן את התפרצויותיו והתבטאויותיו במהלך השיחה, שלא צלחו". סערת הרגשות בה היה נתון המנהל הובאה בחשבון בהכרעת בית הדין, כפי שיוסבר בהמשך.
נימת דיבור והקשר
בית הדין ציין בהחלטתו שכל אותן אמירות שלטענת העובדת יש בהן משום לשון הרע, נאמרו או בתגובה להתנהגות העובדת במהלך הפגישה ("תבכי, תעשי את ההצגה שאת יודעת לעשות"), או בהתייחסות לפעולות בהן נקטה העובדת או התנהלותה כמורה ("אין לה בעיה להרוס מערכת").
לצורך הכרעה בשאלה אם דברי הגידוף מהווים "לשון הרע", על בית המשפט לשקול לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, ואת הקול ואת ההקשר בו נאמרו. אם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז או בכעס או תוך חילופי עלבונות – נוטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה לחוק.
עם זאת, בשים לב ללשון החריפה ונוכח העובדה שהדברים לא נאמרו בנסיבות חברתיות שגלשו לחילופי עלבונות, אלא במסגרת פגישת עבודה שנועדה לעמת בין צדדים ליחסי העבודה בבירור התלונות ההדדיות, בית הדין הבהיר שלא ניתן לשלול מאותן אמירות חריפות הנוגעות לאופייה של העובדת את הגדרתן כלשון הרע.
חריגה מתחום הסבירות
אמירות דוגמת "אף מילה שלך אני לא מאמין" וכן "תחלמי שאני אחתום לך על הטופס" אינן מהוות לדברי בית הדין לשון הרע, שכן הן לא מייחסות תכונות לעובדת, אלא מתייחסות לדובר עצמו – מידת האמינות שהוא מייחס לדבריה או להחלטות שקיבל ביחס לבקשותיה.
עם זאת, נפסק שהאמירות המופנות לאופי של העובדת, גם אם נאמרו בהתייחסות לתלונות קונקרטיות שיש למנהל ביחס לתפקודה ולתשובותיה לאותן תלונות – חורגות מתחום הסבירות.
"ייחוס אותן תכונות שליליות לעובדת היא פגיעה במידה גדולה משהייתה סבירה להגנה על הערכים המוגנים בסעיף 15 לחוק, שבתמצית נועדו לתת לבעל התפקיד הגנה מפני אמירות ופעולות הנחוצות לצורך מילוי תפקידו", ציין בית הדין.
כך נפסק לעובדת פיצוי בגובה 5,000 שקל, כאשר השיקולים שהביא בית הדין בחשבון הם האופי המוגבל של פרסום לשון הרע – שנאמר רק בפני המפקח, וכן בשל סערת הרוחות שבה היה המנהל ול"תום הלב הסובייקטיבי" שלו, כלשון בית הדין. תביעת העובדת לפיצוי נוסף בגין פגיעה בפרטיותה ועוגמת הנפש נדחתה.
