פסיקה: בין רשות שדות התעופה ליו"ר מועצת המנהלים התקיימו יחסי עובד-מעביד
מעסיקולוג10:57
הובהר שמינוי מכוח החוק לא שולל אפשרות לקיומם של יחסי עבודה, על אף שלרשות שדות התעופה לא היתה סמכות למנות, לפטר ולקבוע את שכרו של צבי שלום
האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין רשות שדות התעופה לבין צבי שלום, ששימש כיו"ר מועצת המנהלים שלה? בשאלה זו הכריע השבוע בית הדין לעבודה בתל אביב, וקבע קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים על אף שרשות שדות התעופה לא היתה מעורבת בבחירתו ובהליך מינויו של שלום, כמו גם בקביעת שכרו או התוספות הכספיות ששולמו לו מעת לעת.
חוק רשות שדות התעופה אף קובע שחבר מועצה לא יקבל מהרשות שכר עבור שירותיו, אך יהיה זכאי לקבל את הוצאותיו הממשיות. שר התחבורה, בהתייעצות עם שר האוצר, רשאי להורות על הענקת גמול סביר ליו"ר המועצה. מסיבה זו לא נחתם הסכם התקשרות בין הרשות לבין שלום.
שלום מונה בשנת 1997 לתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של רשות שדות התעופה על ידי מי ששימש בזמנו כשר התחבורה, יצחק לוי. כהונתו הוארכה בשנת 2001 לקדנציה אחת נוספת, עד נובמבר 2005, על ידי אפרים סנה, שר התחבורה שכיהן לאחר מכן בתפקיד.
לטענת שלום, בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד, מאחר שהוא קיבל עבור עבודתו תלושי שכר, תוך ניכויים שבוצעו עבור ביטוח פנסיוני, קרן השתלמות, קרן עובדים בכירים לצורכי נופש, תשלומים בגין דמי הבראה, חופשה, בונוסים, ביגוד ותלושי אוכל. הרשות העמידה לרשותו את כל התשתית הנדרשת לביצוע תפקידו: לשכה וציוד משרדי, עוזר ומזכירה, רכב, נהג וקו טלפון. בנוסף נוכו משכרו מסים שונים, תשלומים עבור המוסד לביטוח לאומי וביטוח בריאות.
עבודתו היתה רצופה ואיש לא היה יכול להחליפו בתפקיד, וכל העת הוא היה אחראי באופן אישי למתרחש ברשות. בזמנים הרלוונטיים להעסקתו, שלום טען שלא היה בעל עסק עצמאי, על אף שהיו לו עיסוקים ועסקים אחרים – החזקת ניירות ערך בתאגידים שונים, אותם הגדיר כ"דברים סבילים" שלא דרשו ממנו עבודה.
שלום טען שעד לתקופה שבסמוך לסיום ההתקשרות עמו, הרשות עצמה ראתה בו עובד לכל דבר ועניין, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוות דעת היועץ המשפטי שלה עצמה שנכתבה בדצמבר 2005. בחוות דעת זו נקבע ששלום זכאי לפיצויי פיטורים בשל העובדה שלצד תפקידו הסטטוטורי, נוצר הסכם עבודה בינו לבין הרשות.
הסיבה האמיתית לסירובה להכיר בו בדיעבד כעובד, טען שלום, נובעת מאיבה אישית של מי ששימש בזמנו כמנכ"ל רשות שדות התעופה.
רשות שדות התעופה: שיקול הדעת לא בידינו
רשות שדות התעופה טענה מנגד ששלום מונה על ידי שר התחבורה באישור הממשלה על פי חוק רשות שדות התעופה, ולכן היא מעולם לא היתה מעסיקתו וכך גם הצדדים ראו את ההתקשרות ביניהם בזמן אמת.
החוק אף קובע כאמור שחבר מועצה לא יקבל מהרשות שכר בעד שירותיו, אך יהיה זכאי לקבל החזר בגין הוצאות ממשיות, ויו"ר הרשות זכאי לגמול סביר בגין שירותיו, כפי ששר התחבורה, בהתייעצות עם שר האוצר, יראה לנכון.
עוד הוסיפה הרשות שהטענה על יחסי עבודה כ-4 שנים לאחר סיום כהונתו כיו"ר מועצת הרשות כלל לא הועלתה במהלך שתי תקופות כהונתו, והדבר מעמיד באור שלילי את מניעיו וחוסר תום לבו.
ביחס לסיום תקופת כהונתו, טענה הרשות שהמינוי פקע ולא הוארך על ידי שר התחבורה, ושמעולם לא היתה מעסיקתו מאחר שההחלטה על מינויו לא היתה נתונה בידיה אלא בידיו של שר התחבורה, מכוח הוראות החוק.
הרשות טענה שבמשך תקופת כהונתו, המשיך שלום לנהל את עסקיו הפרטיים, ובכלל זה חברות לייעוץ, ניהול והשקעות; ייעוץ כלכלי לעיריית באר שבע; תחנת רדיו אזורית; חברות במרכז של מפלגת הליכוד ובמזכירות המפלגה. בהקשר זה, טענה, שלום נמנע במכוון מלציין את שעות עבודתו מדי יום, והסתפק באמירה שהיה במשרדי הרשות 3 או 4 ימים בשבוע.
טענה נוספת שהועלתה היתה שהעובדה ששלום פנה ישירות לממונה על השכר באוצר דאז בנוגע לתשלומים הנוגעים לסיום כהונתו, מעידה שידע בזמן אמת שאין ברשות שדות התעופה מי שמוסמך לאשר לו את הדבר, כלומר שלא היה עובד הרשות.
בג"ץ נקש
האם העובדה ששלום מונה לתפקידו מכוח החוק שוללת אפשרות לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים? הלכה מושרשת היא שמעמדו של מועסק כ"עובד" לא נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא על סמך מהות היחסים שנוצרו בפועל.
בית הדין הארצי לעבודה [ע"ע 34362-11-15] התייחס בעבר לבג"ץ נקש [6194/97], בו פסק השופט מישאל חשין שחרף הוראת חוק מפורשת בסעיף 46(ב) בחוק הדואר שקבעה שלא יתקיימו יחסי עובד-מעביד בין מחלקי דואר לבין רשות הדואר – יש לבחון את הסטטוס של המועסק בהתאם למבחנים המקובלים.
ומהם אותם מבחנים מקובלים? בית הדין בוחן האם מבצע העבודה השתלב בעסקו של המעסיק, והיה חלק מהמערך הארגוני של המעסיק; אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו; האם היה קשר אישי בין הצדדים או שמבצע העבודה יכול היה למנות מחליף תחתיו; כפיפות; אספקת כלי עבודה; תלות כלכלית; אופן הצגת ההתקשרות בפני גורמים חיצוניים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; וכן התמשכות הקשר, סדירות הקשר ורציפותו.
"העובדה ששלום מונה לתפקידו על ידי שר התחבורה אשר גם היה הגורם שקבע את גובה התמורה ששולמה לו, אינה יכולה כשלעצמה להוות אינדיקציה להיעדר יחסי עבודה בין הצדדים, באשר אין חולק כי שלום עבד, ולשיטת הרשת – נתן שירותיו, במשרדי הרשות ועבורה", הבהיר בית הדין לעבודה. "אין חולק כי התמורה שולמה לשלום באופן שמצביע כשלעצמו על ההיפך מכך, כלומר הוצאו לו מדי חודש תלושי שכר, נוכו ממנו הניכויים המתחייבים לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי, פורטו ניכויים עבור ביטוח פנסיוני, קרן השתלמות, קרן עובדים בכירים לצורכי נופש, תשלומים בגין דמי הבראה, חופשה, בונוסים וביגוד".
בנוגע לטענת הרשות ששלום לא עבד במשרה מלאה, הבהיר בית הדין שאין בכך כדי לשלול ממנו את מעמדו כשכיר. בית הדין הארצי לעבודה אף פסק בעבר [ע"ע 34362-11-15] שהעסקת אדם בהיקף משרה הנמוך ממחציתה אינו חורץ לשבט או לחסד את סוגיית מעמדו כעובד אם לא.
במקרים בהם היה למועסק עסק עצמאי משלו, אין בכך בהכרח כדי לשלול יחסי עבודה אם המועסק מוכיח שפעילותו במסגרת ההתקשרות הספציפית לא נעשתה במסגרת עסק עצמאי. על פי ההלכה הפסוקה [ע"ע 1162/01], אדם יכול להיות במעמד של "עצמאי" כלפי גורם אחד, ובמעמד של "שכיר" כלפי גורם אחר.
מכתב הבהרה
בית הדין התייחס לכך שבשנת 1999 כתב סמנכ"ל מנהל וארגון דאז למנכ"ל הרשות מכתב, ששלום והממונה על השכר היו מכותבים אליו, בו צוין שאין בכל התנאים הכספיים שפורטו בו כדי לבסס יחסי עבודה בין הצדדים.
"לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מוכן אני לקבל את המכתב הנ"ל כראיה וזאת בשל חשיבות תוכנו והפוטנציאל הגלום בו לשפוך אור על האופן בו הצדדים ראו את מערכת היחסים ביניהם בזמן אמת, אלא שלא מצאתי כי יש במכתב זה כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, שכן לא הוכח שהתובע הסכים עם אמור", ציין בית הדין בהחלטתו. "העובדה שהיה מכותב למכתב זה, אין בה, כשלעצמה כדי להוות ראיה לכך שהדברים היו מקובלים עליו".
מאחר שהצדדים נהגו בפועל על פי רוב הסממנים המצביעים כי אכן מתקיימים ביניהם יחסי עבודה, נפסקו לשלום השלמת פיצויי פיטורים לשיעור של 200% בסך כ-245,000 שקל; בגין תקופת הסתגלות 4 חודשי שכר בסך כולל של כ-118,000 שקל; דמי הודעה מוקדמת בגובה כ-30,000 שקל; עלות רכב וטלפון נייד לתקופת הסתגלות ופדיון ימי חופשה בלתי מנוצלים; השבת סכומי כסף שנוכו משכרו בתקופת הביניים בסך כ-60,000 שקל; וכן שחרור הכספים שנצברו לזכותו בקרן הבכירים של הרשות בסכך כולל של כ-52,000 שקל.
