האם יש תוקף מחייב לסעיף בחוזה העבודה, שקובע שסיום עבודה תוך פחות משנה מתום ההכשרה שקיבל העובד יחייב אותו בעלות ההכשרה?
בשאלה זו נדרש להכריע בית הדין לעבודה בתל אביב, שקבע בשבוע שעבר בפסק דין מנומק להפליא שהתשובה בנסיבות העניין היא שלילית. מפסק הדין ניתן ללמוד באילו פעולות נדרש המעסיק לנקוט כדי שבכל זאת יהיה לתנאי זה תוקף משפטי.
הדיון המשפטי מתמקד למעשה בהתנגשות בין שתי זכויות חוקתיות: האחת היא חופש העיסוק של העובד והשנייה היא חופש ההתקשרות של המעסיק, תוך ניהול עסקו בסביבה של יציבות וודאות חוזית. על מנת לקבוע איזו מהזכויות גוברת, קבעה הפסיקה מספר פרמטרים אותם יש לבחון.
שתי העובדות הועסקו בחברת השמה כיועצות השמה במשרה מלאה, עד התפטרותן מהחברה, כאשר במועד תשלום המשכורת האחרונה נוכה מכל אחת מהעובדות סכום חלקי בגין דמי הכשרה – לאחת 3,000 שקל ולשנייה 5,000 שקל. לפני העסקתן לא היה לעובדות ניסיון מקצועי בתחום משאבי אנוש, ולאחר סיום העסקתן הן עשו הסבה מקצועית.
בית הדין הארצי לעבודה פסק [ע"ע 164/99] שבמקרה בו המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת העובד, ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסוימת, ניתן להצדיק את הגבלת העיסוק של העובד למשך תקופה מסוימת, כתמורה עבור ההשקעה של המעסיק בהכשרתו. "ברור שאם העובד רכש את ההכשרה במהלך עבודתו הרגילה או על חשבונו ובזמנו הפנוי, אין המעסיק הקודם רשאי להגבילו בשימוש שיעשה בה", הבהיר בית הדין.
"בהיבט העקרוני, אין מניעה שמעביד, על מנת לקבל לעבודה עובדים מוכשרים, יממן למועמדים קורס השתלמות מקצועית שיכול לשמש אותם ללא כל קשר לעבודתם אצלו, תמורת התחייבותם להעסקה לפרק זמן מוגדר", הבהיר בית הדין הארצי במקרה אחר [ע"ע 1137/04]. "אין גם מניעה עקרונית לחיוב אותם עובדים בתשלום עלות הקורס ודמי ההשתלמות שקיבלו במהלכו, ככל שהם מתפטרים ממקום העבודה שהכשירם לאותה עבודה תקופה קצרה לאחר תחילת עבודתם ועוברים לעבוד באותה עבודה מקצועית אצל המתחרה".
"על מנת לעודד מעסיקים ובהתחשב בהשקעה – כספית ואחרת – הנדרשת ממעסיק, יש מקום לכבד את האינטרס הלגיטימי של המעסיק להפיק תועלת מהכשרתו של העובד, לפחות לפרק זמן מינימלי, שיש בו כדי להצדיק את ההשקעה בהכשרתו של העובד, ובכך למנוע מצב שבו עובד יסיים את עבודתו ביוזמתו זמן קצר לאחר תום ההכשרה, כך שהמעסיק לא יזכה כלל ליהנות מפרי השקעתו", הוסיף בית הדין הארצי במקרה שלישי [ע"ע 38834-10-10]. "לפיכך, ככלל, לגיטימי לדרוש מעובד להתחייב לתקופת העסקה מינימלית כתנאי למימון ההכשרה על ידי המעסיק, ולהשיב את עלות ההכשרה או חלקה, ככל שיפר את התחייבותו".
"למותר לציין כי על חופש החוזים מוטלות הגבלות, הן מכוח הדין הכללי והן מכוח דיני עבודה", מבהיר בית הדין הארצי לעבודה [ע"ע 292/99]. "במקרים שבהם תנאי הכלול בחוזה עבודה נוגד הוראות חקיקה או את תקנת הציבור אין לתת לתנאי תוקף. יתרה מזו, כוחו של העובד הבודד אינו זהה לכוחה של רשת בתי עסק בעלת אמצעים המעסיקה אלפי עובדים. המצב השכיח הנו כי עובד מבקש להתקדם במסגרת מקום עבודה חדש וחתימתו על סעיף הגבלת עיסוק בחוזה העבודה אינה נעשית מרצון חופשי אלא המעסיק מחייב אותו לעשות כן".
אז מה קרה בשטח?
במקרה הנוכחי, בית הדין דן בהרחבה בכל מבחן ומבחן שנקבע בפסיקה, תוך יישומו על נסיבות המקרה, ובדק אם הוא מתקיים. לאחר שסקר את כל המבחנים, פסק שהחברה מחויבת להשיב לשתי העובדות את הכספים שנוכו ממשכורתן:
1. הבהרת משמעותה של תניית החזר ההכשרה לפני חתימת העובדות על חוזי ההעסקה: במקרה זה הוכח שהעובדות קיבלו הסבר מספק בנוגע לסעיף 16 לחוזי העסקה ועל עצם ההתחייבות להחזיר לחברה סכומים בנסיבות בהן לא יושלמו 18 חודשי העסקה בחברה.
הוכח שהעובדות הבינו היטב את משמעות סעיף 16 לחוזי ההעסקה, ושאי השלמת תקופת עבודה בת 18 חודשים בחברה תגרור חיובן בהחזר הוצאות הכשרה.
2. האם יש לתת משקל לפער הכוחות האינהרנטי בין המעסיק לעובדות בנסיבות המקרה? בין צדדים לחוזה העסקה ככלל קיים פער אינהרנטי ביחסי הכוחות: חברה חזקה ומובילה בתחומה אל מול שתי בחורות צעירות בתחילת דרכן המקצועית.
עם זאת, מבהיר בית הדין, העובדה שהעובדות רצו בכל מאודן להתקבל לעבודה בחברה, משיקוליהן ומטעמיהן, אינה יכולה לשמש כשלעצמה נימוק אשר מצדיק את השחרור שלהן מהתחייבותן החוזית, אם הבינו את ההתחייבות שנטלו על עצמן.
3. מהות ההכשרה – נקבע שההכשרה לא חרגה מחניכה והדרכה במסגרת חפיפה מקצועית של עובד חדש, על אף שמדובר בחפיפה מוקפדת, כראוי במקרה של עובד נטול כל ניסיון בתחום הרלבנטי.
גם בנסיבות בהן ההדרכה אינה "קצרה" ולא בוצעה כלאחר יד, וגם במקרים בהם התכנים המועברים הינם בעלי ערך, מעבר לערך פנימי המשרת רק את מטרות המעסיק, בית הדין מבהיר שזה לא מוביל בהכרח לתוצאה לפיה סעיף ההגבלה בתוקף.
4. אורך ההכשרה – ההכשרה שעברו העובדות לא ארכה חצי שנה כנטען על ידי החברה, אלא זמן קצר בהרבה. מעבר לכך, תוך פרק זמן קצר החלו השתיים לבצע מטלות שוטפות. כך נקבע שתקופת הכשרה קצרה יחסית אל מול הגבלה למשך 18 חודשים היא לא סבירה ולא מידתית.
5. זהות המדריכים ומקום ביצוע ההדרכה – הדרכת העובדות התבצעה במשרדי החברה באמצעות עובדות קיימות בחברה, מנהלת המחלקה ויועצות השמה ותיקות יותר, שחנכו את העובדות נטולות הניסיון, הדריכו אותן ולימדו אותן את העבודה השוטפת.
בית הדין קבע שמדובר בהדרכה שדומה במהותה לחפיפה, גם אם מעמיקה ויסודית, של עובד חדש לתפקיד. "נבהיר כי אין לדידנו מניעה עקרונית וגורפת להכיר בהכשרה מקצועית אשר מבוצעת בין כתלי מקום העבודה ואף לא בכזו אשר מועברת על ידי מי מעובדי המעסיק", מציין בית הדין בהחלטתו. "על כל מקרה להיבחן בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות".
6. ביצוע עבודה בפועל על ידי העובדות במהלך תקופת ההכשרה – לאחר תקופת הכשרה קצרה יחסית החלו השתיים בביצוע המטלות השוטפות של עבודת יועצות ההשמה.
7. העדר תעודה בסיום ההכשרה – בסיום ההדרכה לא ניתנה לעובדות תעודה מקצועית כלשהי. החברה טענה שההכשרה בחברה היא בבחינת "כרטיס ביקור אטרקטיבי במיוחד", אולם לא ניתן לבחון את הטענה באופן אמפירי, מה גם שהעובדות ממילא עזבו את תחום ההשמה ופנו לתחומי עיסוק אחרים.
8. עלות ההכשרה למעסיקה – נקבע שההדרכה שעברו העובדות היא בבחינת חפיפה, על אף שהיתה הדוקה וקפדנית, ולא בבחינת הכשרה מקצועית החורגת מחניכה של עובד חדש ונטול ניסיון, ודי בכך כדי לקבל את התביעה ולהימנע מהצורך בבחינת עלות ההכשרה.
לכן הדיון בסוגיה זו היה רק על מנת להבהיר אותה, על אף שלא היתה נדרשת במקרה זה: בית הדין קיבל את טענת העובדות לפיה בזמן שקיבלו הדרכות מהגורמים בחברה, פעמים רבות המשיכו אותם גורמים בביצוע עבודתם השוטפת.
בנוסף, ההכשרה ניתנה בו זמנית ליותר מעובדת אחת, באופן שמפחית את השעות שהושקעו לכאורה בכל עובדת שהוכשרה. בית הדין ציין שתחשיב החברה כלל אינו מביא בחשבון את התועלת שצומחת לחברה מעבודת העובדות במהלך תקופת הכשרתן.
9. רמת ההשתכרות של העובדות במהלך תקופת ההכשרה והיחס בינה לבין סכום ההשבה – עובדת אחת קיבלה שכר בסיס בסך 4,500 שקל ברוטו, והשנייה בסך 5,150 שקל ברוטו. סכום ההשבה הקבוע בסעיף 16 לחוזה משקף כשתי משכורות של העובדות. בית הדין קבע שאין זה סביר.
כך נפסק ש"ההכשרה" שעברו העובדות היא למעשה רק חפיפה, והחברה נדרשה לשלם לשתי העובדות את הכספים שנוכו ממשכורתם האחרונה.
[סע"ש 33976-05-15]
