פסיקה: בין השחקן לתיאטרון התקיימו יחסי עובד-מעביד במשך 15 שנה

בית הדין לעבודה בתל אביב פסק בשבוע שעבר שבמשך 15 שנים התקיימו יחסי עובד-מעביד בין שחקן לבין התיאטרון במסגרתו הופיע על הבמה, על אף שקיבל שכר כנגד חשבוניות. כך נפסקו לשחקן תשלומים לפי הזכויות המוקנות לו במסגרת יחסי עבודה: פנסיה, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, גמול מיוחד עבור עבודה בסופי שבוע וכן פיצויי פיטורים.

יחסי העבודה בין הצדדים נקבעו למרות שהחשבוניות שמסר השחקן עבור התיאטרון לא הונפקו מדי חודש, השכר חושב כ"שכר קבלני" לפי התוצרת ולא היה קבוע, השחקן עבד בהפקות נוספות ואף כשכיר שמקומות אחרים, ובמשך תקופת עבודתו גם הוא עצמו סבר שאינו שכיר.

בפסיקה כבר הובהר בעבר שגם אם התובע עצמו סבור שהוא עצמאי, ולא ידע בזמן אמת שהוא זכאי לזכויות כעובד, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שיוכר ככזה.

בנוגע לעבודתו במקומות נוספים, ציין בית הדין שלא מצא בנסיבות העניין לתת לכך משקל רב. "שוכנענו מעדות התובע בדבר הקושי הרבה שהיה מבחינתו להתפרנס כשחקן באופן בלעדי, והאילוץ להידרש לביצוע עבודות נוספות לפרנסתו שאינן בתחום המשחק… העיקר הוא שבכל הנוגע לעבודתו במשחק, היה התיאטרון מקום עבודתו היחידי כמעט".

ומה בנוגע לכך שהשחקן הגיש דו"ח הכנסות והוצאות כעצמאי למס הכנסה והנפיק קבלות? גם לכך לא נתן בית הדין משקל רב, "שכן בכך התובע פעל במסגרת מתכונת העסקתו המוגדרת בעת הרלוונטית", הסביר בית הדין. "מכל מקום, לא עולה מהראיות שהמדובר בהתנהלות חשבונאית של 'עסק'. זאת ועוד, הקבלות שהוציא התובע כנגד התמורה ששולמה לו מהנתבע עבור עבודתו בתיאטרון היו של עוסק הפטור מגביית מס ערך מוסף (מע"מ) בשל היקף מחזור עסקאותיו בשנה, להבדיל מעוסק מורשה".

על אף כל זאת, פטר בית הדין את המעסיק מפיצוי בגין אי עריכת שימוע, שכן בית הדין הארצי לעבודה פסק בעבר [ע"ע 14122-07-10] שיש להביא בחשבון מצב בו המעסיק לא היה מודע למעמדו של התובע כעובד אצלו, או סבר שלא התקיימו יחסי עבודה, ויש לכך השלכה על היקף החובה לשימוע שיש להטיל עליו.

המבחן המעורב

התובע שימש כשחקן תיאטרון ששיחק במשך כ-15 שנים בתיאטרון פרטי קטן, וההתקשרות בין הצדדים לא הוסדרה בהסכם כתוב. מעמדו של התובע, כמו שאר שחקני התיאטרון, היה של נותן שירותים פרילנסר, כך שהתמורה שולמה לו כנגד קבלות שהנפיק כ"עוסק פטור", והוא דיווח על עצמו ככזה לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי.

הפסיקה קובעת [ע"ע 31110-06-14‏] שבחינת קיומם של יחסי עבודה נעשית באמצעות הפעלה של מבחן מעורב, שעיקרו מבחן ההשתלבות על שני פניו, החיובי והשלילי, וכן תוך שימוש בשורת מבחני משנה שכוללים בין היתר בחינה של הסוגיות הבאות: ביצוע העבודה באופן אישי או באמצעות אחרים, כפיפות, אספקת כלי העבודה, בלעדיות במסגרת שעות העבודה, אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, התמשכות הקשר, סדירותו ורציפותו, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי תשלומי החובה, תלות כלכלית ועוד.

השיקולים לקביעת יחסי עבודה

השחקן השתלב בליבת פעילות התיאטרון, שהינה העלאת הצגות. הוא היה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של התיאטרון, שהרי עבודתו הוקצתה לו על ידי התיאטרון ועבור התיאטרון בהתאם לצרכיו.

לשחקן לא היה עסק משלו, והתיאטרון לא התקשר מהותית ובפועל עם "עסק" שאותו ניהל השחקן, אלא עם השחקן באופן ישיר. לא עולה מהראיות שהשחקן ניהל עסק עצמאי אמיתי, אף שאין מחלוקת שלעתים הועסק כעצמאי גם בתיאטראות אחרים.

שיקולים נוספים שהובאו בחשבון כאשר נקבעו יחסי עבודה בין הצדדים היו שהשחקן היה כפוף להנחיות התיאטרון ולהוראותיו. התיאטרון קבע את לוחות הזמנים של העלאת הצגות, והשחקן התבקש להתאים עצמו לכך.

השחקן לא השקיע דבר ב"אמצעי ייצור", מעבר להעמדת כוח עבודתו. כל הציוד להצגות, כגון תפאורה ותלבושות, נרכשו וסופקו לו על ידי התיאטרון באופן בלעדי.

לשחקן לא הייתה השקעה עסקית בתיאטרון או בפעילותו, והוא קיבל תמורה עבור ביצוע הצגות בפועל. כלומר, לא היה לו סיכוי לרווח מעבר לתמורה שהגיעה לו על בסיס פעילותו, הוא לא נשא בסיכוני הפסד ורווחיו והוא גם לא נענה מהתוצאות של ייעול בעבודה או מחיסכון בהוצאות.

התשלומים לשחקן בוצעו על בסיס חודשי, אף אם השכר חושב כ"שכר קבלני" לפי תוצרת. התיאטרון הודה שהוא משלם את שכר השחקנים ב-10 לחודש. התיאטרון מימן והעמיד לרשות השחקן את כל צורכי ההצגה, בהם תפאורה ותלבושות. בנוסף לכך, השחקן הגיע להצגות באמצעות הסעות בנקודת איסוף, ובמקרים מסוימים התיאטרון העמיד על חשבונו, רכב לשימוש השחקן.

בין הצדדים נוצרו יחסי תלות הדדיים, כאשר התיאטרון היה תלוי מקצועית בעבודת השחקן, והשחקן היה תלוי כלכלית בתיאטרון. הדבר בא לידי ביטוי בפועל באפשרות המוגבלת להעמדת מחליפים לתפקיד השחקן בהצגה. ובכל מקרה, שחקנים מחליפים לא נבחרו על ידי השחקן עצמו, אלא על ידי התיאטרון, לפחות ברובם.

לא נערך שימוע, אך לא נפסק פיצוי

השחקן תבע פיצוי בגין אי עריכת שימוע טרם פיטוריו. כידוע, מטרת הליך השימוע במקרה של פיטורים היא לרוב לבחון אם הפיטורים הם מוצדקים, והאם יש מקום למנוע אותם. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה ונסיבותיו, ולא כל פגם בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי, אלא כל מקרה נבחן בנסיבותיו [ע"ע 554/09].

"במקרה שלפנינו, כך התרשמנו מהעדויות, נערכו בין הצדדים שיחות טרם הפיטורים בין הצדדים, שבהן ניתנה לתובע אפשרות להעלות את טיעוניו בנוגע לסיום עבודתו. ההחלטה על סיום העבודה הייתה של התיאטרון, אולם אין חולק שהיא התקבלה על רקע חילוקי דעות בנוגע לשכר חזרות והקלטות", ציין בית הדין בהחלטתו. "לא שוכנענו, והתובע למעשה אף אינו מכוון לכך בטיעוניו, שנמנעה ממנו בפועל האפשרות להעלות טענות מסוימות שהיו לו על מנת למנוע פיטוריו".

בנוסף הובאה בחשבון העובדה שהתיאטרון לא היה מודע לכך שהוא למעשה המעסיק של השחקן, ומחויב לקיומו של שימוע. גם העובדה שמדובר במעסיק קטן הובאה בחשבון לצורך ההחלטה לא לפסוק פיצוי לשחקן בגין אי עריכת השימוע.

[סע"ש 40349-03-15]

<< לחצו לצפייה: פסקי דין חדשים בדיני עבודה >>