3 מבחני פסיקה: המעמד המשפטי של הפסקות שלא קבועות בחוק
מעסיקולוג7:00
האם עובד זכאי לתשלום עבור הפסקות שהמחוקק לא הסדיר בחוק שעות עבודה ומנוחה? בית הדין הארצי לעבודה דן לאחרונה בסוגיה במסגרת ערעור שהגיש המעסיק
בית הדין הארצי לעבודה קיבל לאחרונה את ערעור המעסיק על החלטת בית הדין האזורי בבאר שבע [סע"ש 17419-01-17] ופסק שהמעסיק עמד בדרישת החוק להקצות לעובד הפסקות מצטברות של 45 דקות כקבוע בחוק, אולם דחה את טענת המעסיק לפיה ניתנה לעובד הפסקה נוספת שיש לנכות ממשכורתו של העובד.
המחוקק לא הסדיר את המעמד המשפטי של הפסקות שנמשכות פחות מ-30 דקות, כדוגמת יציאה ממקום העבודה למשך 23 דקות, ובתי הדין לעבודה נדרשים מעת לעת לפסוק אם המעסיק מחויב לשלם גם עליהן שכר עבודה. כדי לקבוע את המעמד המשפטי של אותן הפסקות, בוחן אותן בית הדין על פי 3 מבחנים שונים שיצרה הפסיקה, ומכריע בכל מקרה לגופו.
ההפסקות שהסדיר המחוקק מופיעות בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שקובע שעובד זכאי להפסקה של 45 דקות לפחות, שניתן לפצל אותה כך שההפסקה הראשית תימשך חצי שעה לפחות, לצד הפסקה משלימה של 15 דקות. ביחס להפסקה הראשית קבע המחוקק שהעובד רשאי לצאת "מהמקום שבו הוא עובד", אלא אם נוכחותו במקום העבודה חיונית והמעסיק דורש ממנו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כזמן עבודה.
בית הדין הארצי הבהיר במאי 2009 [ע"ע 131/07] שהיציאה ממקום העבודה אינה חייבת להיות יציאה מתחומי מקום העבודה, ושהדגש הוא על כך ש"בזמן ההפסקה על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל… ככלל כאשר עובד עוזב את עמדת עבודתו והולך למזנון, לחדר מנוחה, או למקום אחר בו הוא רשאי לעשות כרצונו, יש בכך להעיד שהוא בזמן הפסקה".
במקרה הנוכחי, קבע בית הדין האזורי שהמעסיק לא הוכיח שהעובד שהה בהפסקה מעבר לקבוע בדין, במסגרתה היה חופשי לעשות כרצונו כפי שהפסיקה דורשת. הוא ציין בהחלטתו שסביר להניח שבמהלך שעות עבודתו פנה העובד להכין לעצמו שתייה, אך לא הוכח שהיה עושה זאת במשך כחצי שעה – מעבר לחצי שעת ההפסקה. כך נפסק שבחישוב שעות העבודה יש להביא בחשבון חצי שעת הפסקה בלבד, כלומר שהמעסיק נדרש להשלים את ההפסקות הקצרות של ה-15 דקות להן זכאי העובד.
על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הארצי, כאשר המעסיק טען שיש להפחית משעות העבודה היומיות שעה אחת על בסיס אמירתו של העובד במהלך הדיון המקדמי בבית הדין: "קיבלנו חצי שעת הפסקה לארוחת צהריים. בבוקר קפה בשעה 9:00, תפילה, ועוד רבע שעה הפסקה בשעה 14:00. היתה שעה הפסקה בסך הכל".
שלושה מבחנים
לאור הפסיקה האמורה, קיבל בית הדין הארצי באופן חלקי את הערעור, וקבע שבניגוד להחלטת בית הדין האזורי – העובד אכן שהה בהפסקות במשך 45 דקות במצטבר, בהתאם להוראות החוק.
בית הדין הארצי התייחס לאמירה של העובד, שעליה הסתמך המעסיק כדי להוכיח שניתנה לכאורה הפסקה נוספת מעבר לקבוע בחוק, וקבע שאמירה זו מסייעת למעסיק רק להוכיח שהעובד קיבל מדי יום הפסקות כקבוע בחוק, אך לא מעבר לכך.
בנוגע להפסקות הניתנות לעובד מעבר לקבוע בחוק, נפסק בפברואר 2019 [בר"ע 48239-01-18] שיש לקבוע את מעמדן המשפטי על פי 3 מבחנים:
1.מידת ממשותן – האם העובד יכול לנצל פרק זמן זה באופן ממשי לצרכיו? 2.מידת רצוניותן – האם העובד היה חופשי שלא לקחת הפסקה זו? 3. עקרונות תום לב, סבירות ומידתיות.
במקרה הנוכחי, לא נמסרה הודעה לעובד על שעות העבודה והפסקות, ולכן מוטלת חובת ההוכחה על כתפי המעסיק בנוגע למהות ההפסקה הנוספת שלא הוסדרה בחוק. בית הדין הארצי פסק שהמעסיק לא עמד בנטל ההוכחה כנדרש, אלא רק נשען על דברי העובד – מבלי שהוצגה גרסה לעניין רצוניות ההפסקה והממשות שלה, לפי מבחני הפסיקה האמורים.
