מהערה אגבית של בית הדין לעבודה ניתן ללמוד על החשיבות בהתנהלות נכונה מול עובדי מיקור חוץ כדי למנוע חשיפה משפטית
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק לאחרונה פיצוי לעובדת בשל מה שכינה "העסקה פוגענית", בעקבות העסקה לא מוצדקת במסגרת מיקור חוץ. בנוסף נפסק שבין הצדדים מתקיימים יחסי עובד-מעביד החל משנת 1998.
מהערה אגבית של בית הדין ניתן ללמוד על החשיבות בהתנהלות נכונה מול עובדי מיקור חוץ במקרה בו חלקם נקלטים בשלב מסוים בשורותיו של מקבל השירות – מהלך שבמקרה זה גרם לחשיפה משפטית מול התובעת, וזיכה אותה בפיצוי.
העסקה מלאכותית?
התובעת החלה לעבוד במשרד החינוך החל משנת 1991 באמצעות מיקור חוץ, כאשר החברות שהעסיקו אותה התחלפו מעת לעת.
בכתב התביעה נטען שמדובר בהעסקה מלאכותית, ללא הצדקה ניהולית או מהותית, כדי לכסות על העובדה שלמעשה מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינה לבין משרד החינוך.
לפיכך תבעה ממשרד החינוך ומהמעסיק פיצוי כספי בגין מתכונת העסקה פוגענית בגין דפוס העסקה פסול בסך 150 אלף שקל.
בנוסף עתרה העובדת לצו הצהרתי לקיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין משרד החינוך, לפיצוי בסך 160 אלף שקל בגין הרעת תנאי השכר בהשוואה לתנאים להם הייתה זכאית אילו הייתה מועסקה כעובדת המשרד, וכן לפיצוי בגין עוגמת הנפש בסך 30 אלף שקל.
האם חלה התיישנות?
משרד החינוך טען להגנתו בין היתר להתיישנות ולשיהוי בהגשת התביעה, שהוגשה בחלוף 27 שנים מתחילת עבודתה.
בית הדין דחה טענה זו בהתבסס על פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה משנת 2006 [ע"ע 1616/04] בה נקבע כי "תביעה על עצם קביעת הסטטוס של עובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך ככלל, לא תידחה מפאת טענת ההתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד והמעביד החלה שנים רבות לפני הגשת התביעה.
"כללי ההתיישנות ייבחנו לאור העילות הנובעות מיצירת הסטטוס החדש. כך למשל: תביעה לפיצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות ייבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהי כתוצאה מקביעת מעמדו כ'עובד', כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה".
מבחן האותנטיות והלגיטימיות
בית הדין הארצי לעבודה פסק בעבר [ע"ע 602/09] שבמקרים בהם קיימת "העסקה מורכבת" – כלומר העסקה משולשת של עובד, מעסיק ומקבל שירות – תפקידו של בית הדין הוא לערוך בחינה מהותית של כלל מאפייני ההתקשרות על פי נסיבות המקרה.
ביוני 2020 פסק בית הדין הארצי [ע"ע 24256-06-17] שהמבחן המרכזי לזיהוי מעסיק במצבים של תבנית העסקה מורכבת הוא מבחן האותנטיות והלגיטימיות.
על פי מבחן זה, זהות מעסיק לא נקבעת לפי האופן בו הצדדים הגדירו בעצמם את מערכת היחסים, אלא תוך בחינה מהותית של מי שבינו לבין העובד קיימת התקשרות אותנטית ולגיטימית של יחסי עבודה.
בית הדין סקר תקופות שונות של שנות עבודתה של התובעת במשרד החינוך, ופסק בנוגע לאחת מהן (1991-1997) שמתכונת ההעסקה אכן לא הייתה אותנטית ולגיטימית, בין היתר משום שהוברר שהעסקת עובדים באותה תקופה באמצעות מיקור חוץ נועדה לעקוף מחסור בתקנים.
קליטת המנהל ביססה את התביעה
בנוגע לתקופת עבודת נוספת שהחלה בשנת 2012, הצליחה התובעת להוכיח שגם זו אינה לגיטימית, משום שהמנהל המקצועי שלה שהועסק אצל אותו מעסיק במיקור חוץ – נקלט כעובד מן המניין במשרד החינוך.
התובעת טענה שהעובדה שתחום עבודתו של המנהל לא השתנה לאחר קליטתו כעובד במשרד החינוך מעידה על כך שלא הייתה הצדקה מלכתחילה למתכונת העסקה זו.
הגדרת התפקיד אמנם השתנתה לאחר קליטתו, אך בית הדין הבהיר שיש לבחון את תחומי האחריות ולא את הטייטל, ושממילא לשתי הגדרות התפקיד – לפני ולאחר קליטתו במשרד החינוך – אין כל קשר לתפקידו בפועל.
שיקולים כלכליים פרטיים
אותו מנהל העיד בבית הדין שהחלטתו לעבור למיקור חוץ ולאחר מכן לחזור למשרד החינוך נבעה משיקולים כלכליים, ושההחלטה היכן לעבוד הייתה נתונה בידיו. עניין זה היה לרועץ למשרד החינוך, שכן העובדה שהעניין מוכרע על פי שיקולים פרטיים של המנהל מעקרת את ההצדקה והלגיטימציה להוצאת התקן מלכתחילה למיקור חוץ.
כך נפסק שהעסקת התובעת בתקופה האמורה במיקור חוץ הייתה אמנם אותנטית, אך לא לגיטימית. הובהר שעצם הנכונות מצד משרד החינוך לאפשר למנהל לעבוד כעובד המשרד בתפקיד שהוחלט על הוצאתו למיקור חוץ "רק כי הוא יכול ורוצה" כלשון בית הדין, פוגמת בלגיטימיות המשך העסקת התובעת כעובדת מיקור חוץ הצמודה אליו – ומכאן שיש להכיר ביחסי עובד-מעביד בין התובעת למשרד החינוך בתקופה זו.
אז איך להתנהל נכון?
בשלב זה העיר בית הדין הערה אגבית אך חשובה ביותר, ממנה ניתן ללמוד כיצד להתנהל במצבים כאלה: "אילו היה משרד החינוך מתנהל כדבעי (כדרוש – מעסיקולוג) ודואג לכך שהמנהל יעסוק בתחום שאינו מתחום המכרז (במסגרתו התפקיד הוצא למיקור חוץ – מעסיקולוג), ובמקביל התובעת תקבל תפקידים אחרים עוד ב-2012, יש להניח כי התוצאה הייתה שגם הלגיטימיות הייתה נשמרת. רק הימשכות המצב הדיכוטומי על פני שנים היא שיצרה את המטען המצטבר של חוסר הלגיטימיות האמור".
אך יש לשים לב לשני עניינים חשובים: האחד, אין זו הלכה מחייבת שכן מדובר במשפט אגבי שיצא תחת ידיו של בית הדין האזורי ולא הארצי. השני, לא סתם בחר בית הדין להוסיף את המילים "יש להניח" כדי לא לקבוע מסמרות בנושא.
כך נפסק שבין העובדת למשרד החינוך התקיימו יחסי עובד-מעביד בתקופה שמתחילת עבודתה ועד 1998, וכן בתקופה שהחל ממועד הגשת התביעה ואילך.
העובדת חויבה ב-16 אלף שקל
מאחר שבפועל רוב שנות העסקת התובעת היו אותנטיות ולגיטימיות, והיעדר הלגיטימיות לא נוצר כתוצאה משינוי בעבודתה אלא בעקבות פער לא מוצדק שנוצר בין ההתייחסות אליה לבין ההתייחסות אל המנהל שלה – נפסק לתובעת פיצוי בגין העסקה פוגענית על הצד הנמוך בסך 10 אלף שקל בלבד.
תביעת העובדת לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחתה, מאחר שהוכח שהיא ידעה היטב שהיא מועסקת באמצעות מיקור חוץ, ולא הלינה על כך עד להגשת התביעה.
התובעת אמנם זכתה באופן חלקי בתביעה, אולם מאחר שהיא הכבידה באופן חריג על בית הדין פעמים חוזרות ונשנות וגרמה לסחבת רבתי בקידום ההליך – היא חויבה לשלם למעסיק ולמשרד החינוך הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 8,000 שקל לכל אחד.
[סע"ש 48650-06-17]
לעיון בפסק דין נוסף בנושא שפורסם באוגוסט 2020: ע"ע (ארצי) 36771-01-20.
