בית הדין הארצי: העובד יממן את החקירה הפרטית שחשפה שגנב מהמעסיק
מעסיקולוג7:00
בעבר חייב העליון את הנתבעים לשלם סך 165 אלף שקל בגין הוצאות החקירה הפרטית, בעוד שגובה הגניבה שביצעו עמד על 9,000 שקל בלבד
בית הדין הארצי לעבודה קיבל לאחרונה חלקית את ערעור המעסיק במסגרת ערעור שהגיש על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב [סע"ש 14436-06-16], והכפיל את הסכום שנדרש עובד שגנב ממנו ציוד לשלם עבור הוצאות החקירה הפרטית שנערכה מטעם המעסיק במטרה לחשוף את זהות הגנב.
הכל החל כאשר אחד מעובדי חברה בינלאומית, שעוסקת בפיתוח ושיווק של מערכות וחומרים להדפסה בתלת מימד, גילה שמוצריה מוצעים למכירה ב-Ebay.
חקירה פרטית שנערכה מטעם החברה במשך חודשיים וכללה פעולות רבות, הובילה אל עובד ממחלקת ההנדסה שבאותה עת הועסק בחברה במשך כשנתיים.
דו"ח החקירה הפרטית השתרע על פני כ-80 עמודים, ועלותה הכוללת עמדה על כ-240 אלף שקל לא כולל מע"מ. החברה דרשה מהעובד להחזיר לה את עלויות הבדיקה המקיפה שנאלצה לערוך, אולם בית הדין האזורי חייב את העובד בתשלום חלקי עבור החקירה הפרטית בסך 25 אלף שקל. על החלטה זו ערערו גם העובד שטען שאין הצדקה לכך, וגם החברה שטענה שהסכום נמוך מדי.
חלק מהנזק שנגרם למעסיק
לטענת החברה, הוצאות החקירה הפרטית נדרשו לצורך חשיפת הגניבה ומניעת המשכה, והן למעשה חלק מהנזק שנגרם לה על ידי העובד.
סעיף 10 לחוק החוזים תרופות קובע שפוגע חייב לשפות נפגע בגין הוצאות סבירות שהוציא לצורך מניעת הנזק או הקטנתו, ללא קשר לשאלה אם אכן נמנע הנזק או הוקטן בפועל. במקרה בו ההוצאות או ההתחייבויות היו בלתי סבירות, כך קובע סעיף החוק, חייב הפוגע לפצות את הנפגע בשיעור סביר.
בהקשר זה נציין שבפרשת דהן בית המשפט המחוזי חייב את הגנבים בהחזר מלוא הוצאות החקירה הפרטית בסך כ-240 שקל, בעוד הנזק הישיר מהגניבה עמד על 9,000 שקל בלבד.
במסגרת הערעור על החלטה זו, הורה בית המשפט העליון [ע"א 598/12] על הורדת סכום החזר הוצאות החקירה ל-165 אלף שקל. כלומר, הפער בין סכום ההוצאה על החקירה הפרטית לבין סכום הגניבה שהוכח אינו נתון מכריע, אך הוא עשוי להיות רלבנטי בהערכת סבירות הסכום לפי נסיבות העניין.
מבחן הנחיצות והסבירות
הפסיקה קובעת [ע"א 357/80] שהמבחנים על פיהם יש להכריע בשאלה אם יש לחייב את הפוגע בהוצאות הם לא רק סבירותן, אלא גם נחיצותן. במקרה של יחסי עבודה, מי שנדרש להוכיח שמדובר בהוצאות לא סבירות או לא נחוצות הוא העובד שסרח.
כעת מבהיר בית הדין הארצי שבחינת חיוניות וסבירות ההוצאות צריכה להיעשות בזיקה להיקף הפעולות שנדרשו ובוצעו, תוך הבאה בחשבון של נטל ההוכחה המוגבר שמוטל על מעסיק שמבקש לייחס לעובד ביצוע מעשי גניבה.
כך למשל, יש לתת את הדעת למשך פעולות החקירה, לתדירותן, מורכבותן, היקף כוח האדם שנדרש להן, הציוד שהצריכו ועוד.
תרומה חשובה לגילוי האמת
בית הדין הארצי פסק שבמקרה זה לחקירה הפרטית היתה תרומה משמעותית לגילוי הגניבה, ואף להוכחתה. מאחר שמדובר במקרה בו הנטל להוכחת גניבה הוא כאמור מוגבר, נדרשה במקרה זה חקירה יסודית ומקיפה.
"אנו סבורים כי על העובד לשאת בעלויות החקירה הפרטית, אשר היתה לה תרומה חשובה לגילוי האמת", פסק בית הדין הארצי. "משזו נעשתה ברצינות, יסודיות וקפדנות – עליו לשאת בתוצאות הכלכליות הסבירות הנובעות מכך. אשר לסבירות ההוצאה, לא מצאנו כי הסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי מופלג בשיעורו לחומרא. נהפוך הוא, ולכך נתייחס בערעור החברה אותו מצאנו לקבל – הסכום נמוך וחורג ממתחם הסביר לקולא".
בית הדין האזורי חייב את העובד לפצות את המעסיק בתשלום בשל הנזק הכספי שנגרם לו כתוצאה מהגניבה בסך 117 אלף שקל, נוסף על 25 אלף שקל ככיסוי חלקי על הוצאות החקירה הפרטית. במסגרת הערעור קבע בית הדין הארצי שאין די בפיצוי זה, וחייב את העובד בסכום כפול עבור החקירה הפרטית – בסך של 50 אלף שקל.
קבלת ערעור העובד
לצד כל זאת, קיבל בית הדין הארצי את ערעור העובד על החלטת בית הדין האזורי לחייב אותו בגין נזק לא ממוני בסך 40 אלף שקל שנפסקו לו בשל היקף הגניבות, תקופתן וחומרתן.
זאת בטענה לפיה רכיב זה נתבע לראשונה על ידי החברה רק בשלב הסיכומים שהוגשו לבית הדין לקראת סוף ההליך המשפטי.
טענת העובד התקבלה, מאחר שהפסיקה קובעת שהסמכות לפסוק סעד שלא נתבע צריכה להיות שמורה אך ורק למקרים חריגים.
"איני סבורה כי מקרה זה בא בקהל המקרים המצדיקים שימוש בסמכות החריגה להושיט סעד שלא נתבע", פסקה השופטת סיגל דוידוב מוטולה.
