בית הדין הארצי לעבודה: התנגדותו המעורפלת של העובד להפחתת השכר נחשבת להסכמה

בית הדין הארצי לעבודה חיזק לפני שבוע וחצי את קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב [סע"ש 6872-07-16], ופסק שהתנגדות מעורפלת שהביע עובד בנוגע להפחתת שכר רוחבית בארגון – תיחשב בנסיבות המקרה להסכמה.

על המעסיק לקבל את הסכמת העובד להפחתת שכרו, וחלה עליו חובה לערוך לעובד שימוע בו יציג בפני העובד את הסיבות בגללן בכוונתו להפחית בשכרו, תוך מתן הזדמנות לעובד להציג את טיעוניו ולשנות את דעתו. במקרה בו העובד עומד על התנגדותו להפחתת השכר – ככלל עומדת בפני המעסיק האפשרות לערוך לו שימוע לפני פיטורים ולפטר אותו בהתאם לכללי החקיקה והפסיקה.

בהקשר זה נזכיר שלפני כשנה דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב טענת עובד לפיה נוכו משכרו ללא הסכמתו ימי חופשה במשך כשנתיים, מאחר שהבלגתו במשך תקופה כל כך ארוכה נחשבה למעשה להסכמה לשינוי זה.

יובהר שפסיקה זו רלוונטית למקרים בהם אין מדובר בהפרת זכויות קוגנטיות, שכן בנובמבר 2016 בית הדין הארצי לעבודה ביטל את הכרעת בית הדין האזורי, ופסק שלמרות שהעובד הבליג במשך עשור על הפרת זכויותיו הקוגנטיות – יש להכיר בהתפטרותו כפיטורים.

יצוין שבמסגרת הערעור, ביטל בית הדין הארצי את חיוב המעסיק לפצות את העובד ב-60 אלף שקל בהקשר לשבתון אליו יצא, אולם בחרנו להתמקד כאן בסוגיית הסכמת העובד להפחתת שכרו בלבד.

התנהגות בחוסר תום לב

בעקבות קשיים כלכליים של המכללה בה הועסק העובד כמרצה, הופחת שכרם של כלל העובדים בשלושה מועדים: החל מאוקטובר 2012 בשיעור 2% בשכר, החל מאוקטובר 2014 ב-2% נוספים, ובאפריל 2014 הפחתה נוספת בשיעור של 10%.

באוקטובר 2016 שלח המרצה למכללה מכתב בו לא הובעה הסכמה מפורשת להפחתה, ורק צוין שבשלב זה אין בכוונת המרצה לעמוד על מיצוי זכויותיו.

בית הדין האזורי הגיע למסקנה שלמרות שהמרצה לא נתן הסכמה מפורשת להפחתות השכר, יש לראות בהתנהלותו, לרבות העובדה שהוא ישב ולא עשה דבר עד סוף 2016, התנהגות בחוסר תום לב וכהסכמה בהתנהגות להפחתה.

לאחוז את החבל משני קצותיו

"התרשמותנו הינה כי העובד, אשר הינו משפטן ומלווה ביעוץ משפטי, בחר לאחוז את החבל משני קצותיו ולהודיע הודעה מעורפלת. העובד לא רצה להסתכן בוויתור על מקום עבודתו ותנאי עבודתו, כפי שהושגו בהסכם 2009, אך בחר להשאיר בידיו 'קלף מיקוח' אשר בו הוא ישתמש בבוא העת", ציין בית הדין האזורי בפסק דינו.

בית הדין הארצי חיזק קביעה זו, וקבע שנסיבות העניין מלמדות על הסכמה להפחתות השכר: התנגדות מעורפלת המשאירה כביכול את מועד מיצוי הזכות לעתיד הבלתי מוגדר, כשלמרצה הבחירה אם ומתי לדרוש את הפרשי השכר, וכן חוסר מעש בקשר להתנגדות להפחתה במשך תקופה ארוכה.

"מצופה היה מהמרצה, נוכח הטעם להפחתה ואופייה הרוחבי, להביע את התנגדותו בצורה ברורה וחד משמעית ולא בצורה של הסכמה מעורפלת, המאפשרת בחלוף הזמן ובשים לב למכלול הנסיבות להגיע למסקנה כי אכן המרצה השלים עם ההפחתה בשכר", פסק בית הדין הארצי.

[ע"ע 48932-05-20]