מעסיק מחויב בהוצאות רכב פרטי של עובד שנעשה בו שימוש בעבודה?
מעסיקולוג7:15
בית הדין לעבודה: החוזה נחתם בידיעה ברורה של שני הצדדים שלצורך ביצוע העבודה נדרשת העובדת לעשות שימוש ברכב מטעמה
"נקדים ונציין כי לא קיימת הלכה פסוקה הנוגעת מפורשות לסוגיה שבפנינו, האם קנויה בידיו של העובד הזכות לקבל החזר בגין שימוש ברכב פרטי כאשר שימוש זה הוא בלתי נמנע לצורכי העבודה, והאם יש לראות בשימוש כאמור משום גלגול של הוצאות העסק לכיסו של העובד" – כך ציין לאחרונה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בפסק דינו.
יש לזכור שבית הדין האזורי לעבודה אינו מוסמך להוציא תחת ידיו הלכה המחייבת בתי דין אחרים, שכן סמכות זו נתונה בידי בית הדין הארצי לעבודה בלבד. עם זאת, ניתן ללמוד מפסק הדין על הלך הרוח השורר בבתי הדין ועל המגמה אליה הם מכוונים.
העובדת הועסקה במשך 4 שנים כחוקרת בחברת חקירות, ובמסגרת תפקידה ביצעה באמצעות רכבה הפרטי מעקבים אחר מבוטחים שתבעו חברות ביטוח.
שכר הברוטו עליו סוכם בין הצדדים בחוזה העבודה עמד על שיעור של 26% מהתשלום אותו גבתה החברה מהלקוח, לא כולל הוצאות, ובסעיף נפרד בחוזה נקבע שהעובדת זכאית להחזר נסיעות ממקום מגוריה לעבודה או ממנה לפי תעריף הנסיעה בתחבורה ציבורית.
לאחר סיום העסקתה הגישה העובדת תביעה נגד החברה, בין היתר בטענה לפיה היא זכאית לתשלום הוצאות נסיעותיה ברכבה הפרטי שנדרש לצורך ביצוע עבודתה.
נחתם בידיעה ברורה
צו ההרחבה המסדיר את הוצאות הנסיעה קובע שעובד זכאי לתשלום החזר הוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, בהתאם לתעריף נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו – כפי שמשתקף כאמור בחוזה העבודה.
ככלל במקרים בהם לא הוצג מקור הסכמי או נורמטיבי מחייב, דוגמת הסכם קיבוצי או צו הרחבה, הגיעו בתי הדין לעבודה למסקנה לפיה העובד אינו זכאי לתשלום הוצאות רכב או אחזקת רכב, ואינו זכאי להחזר בגין נסיעות במהלך העבודה או לצורך ביצוע העבודה, מעבר לתשלום נסיעות על פי צו הרחבה האמור.
"הצדדים חופשיים להסכים על שימוש ברכבו הפרטי של העובד לצרכי העבודה, וכן על אופן התשלום בהתאם", ציין בית הדין בהחלטתו. "אמנם בעניינינו לא נמצאה בהסכם העבודה הסכמה ספציפית ביחס לשימוש ברכב פרטי, ואולם ברור כי נחתם בידיעה ברורה של שני הצדדים כי לצורך ביצוע העבודה נדרשת העובדת לעשות שימוש ברכב מטעמה".
מתחת לשכר המינימום?
העובדת ביקשה להסתמך על פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה [ע"ע 633/08] ממנה משתמע לטענתה שאסור למעסיק לגלגל את הוצאות העסק עליה כעובדת. בית הדין חידד והבהיר שבמקרה האמור ניתן דגש לכך שנשיאת העובד בהוצאת הרכב הובילה לירידת השכר מתחת לשכר מינימום, בניגוד לדין.
במקרה הנוכחי לא הוכח שנשיאת הוצאות הרכב הפרטי על ידי העובדת גרר את שכרה אל מתחת לשכר המינימום או קרוב לכך, אולם עיון בתלושי שכרה של העובדת עורר ספק בעניין – שפעל לטובתה.
בחוזה העבודה נקבע שכרה כאחוז מתשלום הלקוח, אולם בתלושי השכר נקוב שכר שעתי שמשתנה מדי חודש, כאשר יש חודשים בהם הוא נושק לשכר המינימום ובאחרים הוא גבוה משמעותית. עריכת תלושי השכר באופן זה מנעה מבית הדין, ובזמן אמת גם מהעובדת, את האפשרות להתחקות אחר אופן התשלום.
בפועל הדברים נראים אחרת
למרות טענת החברה לפיה היא אינה מחויבת לשלם לעובדת החזר בגין שימוש ברכב במהלך העבודה, בפועל שולם לעובדת חודש בחודשו 50% מהסכום בו חויב הלקוח בגין הוצאות הנסיעה על החקירה. זאת בעוד לפרילנסרים משלמת החברה כיסוי מלא עבור הוצאות הרכב.
בית הדין פסק שאמנם אין מניעה להגיע להסכמה כחלק מחוזה העבודה שהעובד יביא עמו לעבודה כלי רכב ושהשכר יכלול את השימוש בכלי הרכב – אך כל זאת בתנאי שהשכר יגלם את עלות השימוש בכלי הרכב, מה שלא קרה במקרה זה.
העובדת לא הציגה ראיות בנוגע למספר הקילומטרים שביצע רכבה לצורך המעקבים במסגרת עבודתה, ולכן בית הדין אימץ את התעריף שנקבע ללקוחות וחייב את החברה להשלים לעובדת החזר הוצאות רכב לפי תעריף הלקוח בשיעור של 100%, בסך כולל של כ-40 אלף שקל.
