בית הדין לעבודה מבהיר: עובד זכאי להחזר כספי גם עבור נסיעות בשטח A

בית הדין לעבודה בתל אביב דחה היום (ג') טיעון שהעלה בפניו מעסיק, לפיו הוא אינו מחויב לשלם לעובד פלסטיני הוצאות נסיעה מביתו לעבודה ובחזרה עבור נסיעותיו ב"שטח A", המצוי בשליטת הרשות הפלסטינית. לטענת המעסיק, העובד זכאי להוצאות נסיעה רק עבור נסיעותיו באזורים שבשטחי המדינה.

העובד, שהועסק כפועל בניין, תבע בין היתר החזר נסיעות ממקום מגוריו בשטח A אל נקודת איסוף העובדים בנתניה, אך לא הציג כל ראיה להוצאות הנסיעה בפועל.

אחת מטענות ההגנה שהעלתה החברה, היתה שצו ההרחבה בענף הבנייה חל רק על שטחי המדינה, ולא בשטחי הרשות הפלסטינית. נטען שבשטח A חל על העסקת העובד הדין הירדני, והעובד לא הוכיח ואף לא טען שעל פי הדין הירדני הוא זכאי להשתתפות בהוצאות נסיעה.

השופטת מירב קליימן הבהירה ביחס לטענה זו, שהמעסיק אינו רשאי ליישם את צו ההרחבה באופן חלקי, ו"לדוג" מתוכו רק את החלקים הנוחים לו.

קראו עוד במעסיקולוג:
* התפטרה לאחר שקיבלה הוצאות נסיעה חלקיות, נדחתה טענתה להתפטרות בדין פיטורים
* בית הדין לעבודה: איסוף קולגות לעבודה עשוי לזַכות בשכר עבור זמן הנסיעה

יישום שוויוני

השופטת קליימן פסקה שיש להחיל את צו ההרחבה על העסקתו של העובד בכל הנוגע להוצאות נסיעה, על אף שהוא מתגורר בשטח A, בנימוק לפיו הוא מועסק על ידי מעסיק ישראלי ומקום עבודתו במרכז מדינת ישראל – ומכאן שעל פי "מבחן מירב הזיקות" ייקבעו זכויותיו לפי הדין הישראלי.

בית הדין ביסס את פסיקתו גם על סעיף 68 לצו ההרחבה (ראו מסגרת) הקובע שהוראות הצו חלות באופן שוויוני גם על עובדים פלשתינים, הזכאים לכל הזכויות המפורטות בצו, בסכומים ובשיעורים הזהים ליתר העובדים.

"שעה שנקבע כי הזכויות בצו יינתנו בשוויון, אין בידינו לקבל את האבחנה שמבקשת החברה שנערוך בין הוצאות נסיעה שהוציא העובד מחוץ לשטחי מדינת ישראל – לגביהן לא יזכה להחזר לשיטתה – לבין הוצאות שהוציא בשטחי המדינה", פסק בית הדין לעבודה.

אין בסיס ראייתי

על אף קביעה זו, דחה בית הדין את טענת העובד לזכאות עבור דמי נסיעות ממקום האיסוף והפיזור אל מקום מגוריו בשטח A, מאחר שהוא לא עמד בנטל ההוכחה לביצוע ההוצאות הנטענות בפועל.

בית הדין התייחס לכך שהעובד תבע הוצאות נסיעה גם עבור תקופה שכלל לא הועסק בחברה, והגדיר זאת כ"תביעה חסרת תום לב".

מאחר שהעובד לא הוכיח את גובה הוצאותיו בפועל בכל דרך שהיא, ומאחר שהוכח שמנקודת איסוף העובדים המעסיק דאג להסעה או למימון נסיעות העובד במונית – הוחלט שלא לחייב את המעסיק בתשלום נוסף עבור רכיב זה.

[סע"ש 3238-05-18]