הורחבה סמכות בית הדין לעבודה להאריך מועד להגשת ערעור

בפסק דין המשתרע על פני כ-60 עמודים, שינה בשבוע שעבר בית הדין הארצי לעבודה מההלכה הנהוגה, וקבע שניתן לראות בתקנה 125 (ראו מסגרת) מקור עקרוני לסמכות בתי הדין לעבודה להאריך מועד הקבוע בחיקוק להגשת ערעור על החלטה של גוף מעין שיפוטי. זאת בתנאי שאותו חיקוק לא שולל אפשרות לדחיית המועד האחרון להגשת הערעור באופן מפורש או במשתמע.

מבולבלים? אל חשש, הנה שתי דוגמאות שיעשו לכם קצת סדר: קחו למשל החלטה של ועדה רפואית לעררים של הביטוח הלאומי בנוגע לקביעת נכות. כשמדובר בשאלה משפטית, התקנות קובעות שניתן לערער על החלטה זו לפני בית דין אזורי לעבודה תוך 60 ימים מהמועד שבו נמסרה ההחלטה למערער.

או למשל תקנה אחרת, שקובעת שתובענה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי תוגש לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מהמועד שבו קיבל המבוטח את החלטת הביטוח הלאומי שעליה הוא מבקש להשיג.

מדובר בשתי תקנות שלמעשה לא מתייחסות לאפשרות להאריך את המועד הקבוע בהן. וכאן עולה השאלה בה נדרש לדון בית הדין הארצי – האם "שתיקת" התקנות בנוגע להארכת המועד מקנה לבית הדין לעבודה סמכות להאריך את המועד מעבר לקבוע בהן? כלומר מעבר ל-60 ימים בתקנה הראשונה ומעבר ל-12 חודשים בתקנה השנייה?

הדיון המשפטי החשוב הזה מתבסס למעשה על הפרשנות שיש לתת לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) בנוגע להארכת מועדים:

"בזהירות ובמתינות"

היועץ המשפטי לממשלה (היועמ"ש) התבקש לחוות את דעתו בנושא, והציג בפני בית הדין הארצי את עמדתו לפיה במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהיעדר הוראה בחוק המסמיך שיש בה כדי לשלול אפשרות זאת, מוסמך בית הדין לעבודה להאריך מועדים הקבועים בחיקוק. היועמ"ש סבור שיש להפעיל סמכות זו בזהירות ובמתינות, כדי למנוע תוצאה קשה או בלתי צודקת שלא ניתן להשלים איתה, ורק כשהאיחור בהגשת ההליך לא היה בשליטת בעל הדין המבקש את הארכת המועד.

"מגמה זו של גמישות במועדים, יכול ותתיישב עם התפיסה שביסוד תקנה 125 לתקנות, אשר על פי לשונה חלה על כל מועד שנקבע בחיקוק", ציין היועמ"ש בחוות דעתו.

מדברים אלה עשוי להשתמע שהיועמ"ש תומך בפרשנות תקנה 125 כמקור להארכת מועדים הקבועים בחיקוק. עם זאת, היועמ"ש סבור שגם כאשר אין בדבר החקיקה הרלוונטי הוראה השוללת את סמכותו הטבועה של בית הדין להאריך מועד הקבוע בחיקוק – לא נובע מכך בהכרח שעל בית הדין לעבודה לעשות שימוש בסמכות זו.

כפיפות לאמות מידה שנקבעו בפסיקה

לאחר שבחן את עמדת היועמ"ש, וכן את התייחסות המוסד לביטוח לאומי לעמדה זו, פסק כאמור בית הדין הארצי שניתן לראות בתקנה 125 מקור עקרוני לסמכות בית הדין להאריך מועד הקבוע בחיקוק להגשת ערעור לבית הדין האזורי על החלטתו של גוף מעין שיפוטי, כל עוד החיקוק לא שולל את האפשרות הזו.

עוד נפסק שבמקרה בו לא חלה תקנה 125, במקרים חריגים ונדירים בלבד, עשוי בית הדין לעשות שימוש בסמכותו הטבועה ולהאריך מכוחה את המועד להגשת הליך. כל זאת על פי אמות המידה הקבועות בפסיקה, וכל עוד הדבר לא נשלל במפורש. כמובן שסמכות זו תהיה רלוונטית במקרים בהם מתבקשת הארכת המועד להגשת הליך לגוף שאינו בית הדין לעבודה, אלא גוף מעין שיפוטי אחר, שהרי בעת הגשת הליך לבית הדין לעבודה הסמכות הרלוונטית ממילא תהיה תקנה 125.

במקרים בהם לפי כללי הביקורת המינהלית נפל פגם בעמדת הרשות, הביקורת המינהלית של בתי הדין על החלטה להעלות טענה נגד איחור בהגשת ערעור מאפשרת אף היא, בעקיפין, להאריך מועדים.

ומה בנוגע להארכת מועד להגשת תביעות בבית הדין לעבודה? הפעם בית הדין הארצי לא מתייחס לעניין זה, וכך למעשה השאלה נותרה פתוחה.

[דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי | עב"ל 33351-11-12]

<< לחצו לצפייה: פסיקה חדשה בדיני עבודה >>

עקבו אחרינו בפייסבוק לקבלת עדכונים נוספים.
גם כשהלכת סנונית השתנתה – מעסיקולוג עדכן לפני כולם: