שכר גלובלי: בג"ץ דחה את עתירת המעסיק לביטול החלטת בית הדין הארצי
מעסיקולוג10:24
נדחתה שוב ושוב טענת המעסיק לפיה מנהל החנות לא זכאי לגמול עבור שעות נוספות, והוא חויב בתשלום 65,000 שקל
בג"ץ דחה לאחרונה עתירה שהוגשה על ידי מעסיק, בטענה שבית הדין הארצי לעבודה שגה בהחלטתו כאשר דחה את הערעור שהוגש על החלטת בית הדין האזורי לעבודה. זאת לאחר שנפסק שוב ושוב שבניגוד לטענת המעסיק – חל על המנהל חוק שעות עבודה ומנוחה, ומכאן שהוא זכאי לגמול עבור שעות נוספות.
תביעות בנושא שכר גלובלי מציפות את בתי הדין לעבודה, כיוון שמעסיקים רבים סבורים שדי בהגדרת שכר כ"גלובלי" בחוזה העבודה על מנת להיות חסינים מפני תביעות. עם זאת, הפסיקה קבעה תנאים בהם מעסיק רשאי לעשות שימוש במודל תשלום שעות נוספות גלובלי, ואי הקפדה עליהם עשויה לזַכות את העובד בתשלום רטרואקטיבי עבור כל השעות הנוספות בהן עבד.
העובד הועסק כמנהל חנות ברשת חנויות לציוד משרדי, ושולם לו "שכר גלובלי", ללא תמורה עבור שעות נוספות וזכויות סוציאליות נוספות.
כעבור שנתיים הודיע העובד על התפטרותו, לטענתו בשל אי הפקדת פנסיה, חרף התראות שנתן למעסיק. לאחר שהגיש תביעה נגד המעסיק, פסק בית הדין האזורי שהעובד זכאי לתשלום עבור שעות נוספות בסך כ-65,000 שקל, ודחה את טענת המעסיק לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על יחסי העבודה בין הצדדים.
נפסק שלא הוכח שהעובד היה שותף להתוויית המדיניות הניהולית והעסקית של החברה, או שהיתה לו השפעה על החלטות ניהוליות שהתקבלו בחברה הנוגעות לכלל החנויות ברשת, להבדיל מהחנות הספציפית אותה הוא ניהל.
עוד נקבע שניתן ללמוד על כך שהעובד לא שימש בתפקיד ניהולי, או נשא במשרה הדורשת מידה מיוחדת של אמון אישי, גם מגובה שכרו החודשי, מההיקף המצומצם של זכויותיו הסוציאליות, ומעצם העובדה שלא הוצג בפני בית הדין הסכם המגדיר את המשיב כ"מנהל", אשר עבודתו אינו כפופה לחוק שעות עבודה ומנוחה.
המעסיק הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, אשר נדחה ביולי השנה. בית הדין הארצי קבע שפסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצאה כל עילה להתערב בו. המעסיק חויב בהוצאות העובד על הערעור בסך של 7,500 שקל.
המעסיק: החלטה הסותרת את ההלכה הפסוקה
בתגובה הגיש המעסיק עתירה לבג"ץ כנגד דחיית הערעור, בטענה שמדובר בהחלטה הסותרת את פסק דינו של בית הדין הארצי מיוני 2010 [ע"ע 165/06], שם נקבע שהעובד לא הוכיח את תביעתו, כיוון שלא הגיש דו"חות נוכחות ממוחשבים בהתייחס לכל תקופת עבודתו, ואין לקבל את רישומיו נוכח העובדה שהיתה לו אפשרות להחתים כרטיס נוכחות.
עוד טען המעסיק בפני בג"ץ שהעובד שימש במשרת אמון, אך הפר אמון זה "ברגל גסה" כאשר לא ניהל רישום שעות עבודה או חופשות, "ולא דאג לנהל את החנות בצורה סבירה". זאת חרף העובדה שהועמד לרשותו של העובד שעון נוכחות, והוא עצמו היה האחראי על החתמת כרטיסי הנוכחות על ידי העובדים בחנות אותה הוא ניהל.
העובד טען להגנתו שבפסק דין מינואר 2013 [שע"מ 19920-05-10] נקבע שהחובה הקבועה בחוק לנהל פנקס שעות עבודה מוטלת על המעסיק עצמו.
בג"ץ: לא מוצדקת התערבות
"הלכה מושרשת היא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, והוא לא יתערב בפסיקתו אלא במקרים חריגים ובמשורה, מקום שנפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבות שיפוטית", נימק בג"ץ את החלטתו לדחות את העתירה שהוגשה בפניו.
"טענותיה של החברה נבחנו על ידי בתי הדין לעבודה, אשר דחו אותן לגופן", הוסיף בג"ץ. "בית הדין האזורי קבע, לאחר שבחן את ראיות הצדדים ונדרש לטענותיהם, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העובד אשר לא הועסק על ידי החברה במשרת אמון. לפיכך נקבע, כי העובד זכאי לקבלת תמורה בגין ביצוע עבודה בשעות נוספות, בהתאם לגרסתו באשר להיקף העסקתו, למעט קיזוז מחצית השעה בכל יום עבודה בזמן הפסקת האוכל. לא מצאנו טעם מבורר להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, אשר אימץ את קביעותיו אלה של בית הדין האזורי".
