בפסק דין המשתרע על 50 עמודים, בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב חייב לאחרונה מעסיק לשלם לעובדת סך 114 אלף שקל, כדי להשוות את תנאי השכר שלה לאלו של עובדים גברים שעבדו לפניה ואחריה בתפקידיה השונים בחברה.
בתביעה שהגישה נגד החברה בסך כחצי מיליון שקל, טענה העובדת לפערי שכר משמעותיים בינה לבין חמישה עובדים גברים בחברה. היא דרשה לקבל את הפרשי השכר, זכויות סוציאליות נלוות ומענק פרישה בהתאם, וכן פיצויים בגין עוגמת הנפש.
מדובר בחברה פרטית המתמחה ביישום פרויקטים גדולים בעולם, ששירותיה כללו בין היתר תכנון והקמת תשתיות ומערכות. העובדת החלה את דרכה בחברה כמתאמת פיתוח עסקי ומשכורתה עמדה על 14 אלף שקל עם החזר נסיעות בסך 2,000 שקל. לאחר כשנה עלה שכרה ל-18 אלף שקל והחזר הנסיעות עלו ל-2,500 שקל, ואלו היו תנאי השכר שליוו אותה למשך יתרת תקופת העסקתה בחברה.
העובדת גילתה שגברים שהועסקו בתפקידים בעבודה שווה וזהה לשלה, קיבלו החזר נסיעות חודשי בסך כ-4,000 שקל, נוסף על אישור לחנות בחניון החברה וזכאות לבצע ליסינג. הבטחות החברה להשוות בין החזרי הנסיעות שהיא מקבלת לבין החזרי הנסיעות שיתר העובדים הגברים מקבלים לא מומשו, על אף פניותיה החוזרות ונשנות בנושא.
החברה מסרבת לחשוף מידע
בתפקידה האחרון שימשה העובדת כמנהלת פרויקט בניית גוף שיווק ופיתוח מכירות בחברה מקומית בחו"ל, עד לפיטוריה בשל צמצומים רוחביים בחברה.
במעמד הפיטורים קיבלה מענק פרישה בגובה שתי משכורות בכפוף לחתימה על כתב ויתור, לפיו היא מצהירה שאין לה כל טענה או תביעה נגד החברה. אולם רק לאחר שהודיעה לה החברה על פיטוריה, התברר לעובדת לראשונה שהיא הופלתה לא רק בהוצאות הנסיעה אלא גם במשכורתה.
היא שלחה לחברה מכתב דרישה לקבלת מידע בנוגע לדרגות השכר בחברה של אלו שמילאו תפקיד זהה לשלה, זכות המוקנית לה בחוק שכר שווה לעובדת ולעובד. תשובת החברה היתה שהעובדים לגביהם היא מבקשת לקבל מידע אינם ברי השוואה אליה בשל הוותק המקצועי, ההשכלה והניסיון הקודם שלהם, העולים לדברי החברה באופן משמעותי על אלה של העובדת. ובכל מקרה, החברה סירבה למסור את המידע, בטענה שמדובר בהפרה של כתב הוויתור עליו חתמה.
כישורים, מאמץ ומיומנות
בית הדין לעבודה קיבל את עתירת העובדת והוציא צו לגילוי מסמכים, המחייב את החברה לספק לעובדת את המידע. בתביעה שהגישה נגד החברה בעקבות המידע שנמסר לה, טענה העובדת שהעובדים הגברים שהיא החליפה והעובדים הגברים שהחליפו אותה קיבלו שכר גבוה משמעותית ממנה: היא קיבלה שכר בגובה 18 אלף שקל, בעוד הם קיבלו שכר בגובה הנע בין 28 ל-33 אלף שקל.
בית הדין לעבודה פסק שמבחינת הכישורים, המאמץ, המיומנות והאחריות שנדרשו לביצוע תפקידה, וכן מבחינת התנאים הסביבתיים, עבודת התובעת הייתה שוות ערך לעבודתם של העובדים הגברים האחרים אליהם ביקשה להשוות את שכרה. נדחתה טענת החברה לפיה נדרש ידע טכנולוגי קודם לביצוע התפקיד של מנהל לקוח, ונפסק שהחברה לא הצליחה להוכיח שהיו סיבות ענייניות המצדיקות את פערי השכר הללו.
כך נפסקו לעובדת הפרשי שכר בגובה 48 אלף שקל, המגלמים את הפער בין שכר העובדת (18,000 ש"ח) לבין השכר הכי קרוב לשכרה בקבוצת ההשוואה (24,000 ש"ח) למשך 8 חודשים בהם שימשה בתפקיד מנהלת לקוח, לגביו הצליחה להוכיח שאכן היו פערי שכר לא לגיטימיים.
בנוסף נפסק לעובדת הפרשי הוצאות נסיעה בסך כ-9,000 שקל, הפרשי הפרשות לפנסיה בסך כ-7,000 שקל, וכן פיצוי בסך 50 אלף שקל לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. לצד כל זאת, חויבה החברה לשאת בהוצאות המשפט של העובדת בסך 20 אלף שקל.
[סע"ש 969-08-15]