"מסקנתנו הברורה היא כי המוטיבציה האמיתית שהביאה את התובעת לפנות לחברה בעקבות מודעת הדרושים היא ניסיון חסר תום לב לבסס עילת תביעה מכוח החוק ולזכות בהתאם בפיצוי כספי, ללא כוונה אמיתית להתקבל לעבודה, והכל תוך ניצול לרעה של הוראות החוק ורק לצורך קבלת פיצוי שלא כדין" – כך פסק לאחרונה בית הדין לעבודה בתל אביב, והבהיר כי "תכלית החוק הינה למנוע הפליה, בין השאר של דורש עבודה אמיתי. לא ניתן לייחס למחוקק כוונה לפצות מי שאינו דורש עבודה ולא התכוון להתקבל לאותה המשרה, רק בשל אמירה כזו או אחרת של המעסיק".
מדובר בפסיקה חשובה שמאותתת למועמדים ולעובדים שהזכויות הקבועות בדיני העבודה לא יגנו על מי שמבקש לנצל לרעה את החוק, לאחר שפורסמו לא מעט פסקי דין בהם זכו התובעים בפיצויים למרות שהוכח שהם חסרי תום לב. זוהי אווירת הפסיקה שנוצרה הישר מלמעלה – בית המשפט העליון פסק בינואר 2016 [רע"א 197/16] כי "יש לעודד הגשת תביעות באותם מקרים שאכן התרחשה הפליה אסורה. מכאן, כי יש להיזהר מסיווגו של מי שהגיש כמה תביעות מכוח החוק כ'תובע סדרתי' ולראות בכך כשיקול העומד לחובתו, וממילא יש להקפיד ולבחון כל תביעה לגופה".
נוצר מצב בו כאשר מוכח שמטרת התובע לא היתה חיפוש עבודה בתום לב, אלא ניסיון להשיג ראיות להפרת החוק לצורך קבלת פיצויים – בתי הדין לעבודה נוטים לראות בכך שיקול להפחתת גובה הפיצוי, אך לא כזה שגורם לדחיית התביעה אם המעסיק אכן הפר את החוק.
כך, למשל, במרץ 2016 נפסקו לתובעת סדרתית פיצויים מקסימליים בגובה 50,000 שקל, כיוון שלא התקבלה לעבודה לאחר שעדכנה שהיא בהיריון. לפני כ-3 שבועות בית הדין הארצי לעבודה קיצץ בחצי את הפיצוי שנפסק לה, אך משיקולים מקלים שאינם נוגעים לכך שמדובר בתובעת סדרתית.
במקרה אחר נפסקו לתובע פיצויים בסך 30,000 שקל לאחר שנקבעו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, למרות שהתובע סירב מספר פעמים להצעת החברה לשנות סטטוס מקבלן פרטי לעובד. 3 שנים לפני כן זכה אותו תובע בכ-70,000 שקל בתביעה זהה נגד לקוח אחר.
כעת יש לקוות שפסק הדין הנוכחי מסמן שינוי מגמה של בתי הדין לעבודה, שעד כה נהגו לפסוק פיצויים לתובעים חסרי תום לב, גם כאשר המעסיק הפר את החוק בתום לב.
הכל התחיל כאשר מאפייה שפועלת 24 שעות ביממה בשלוש משמרות פרסמה מודעת דרושים במקומון בזו הלשון: "למאפיה בחולון עובדים למשמרת לילה בשעות גמישות – עבודה בייצור ואריזות!!!"
את המודעה ראתה עורכת דין בעלת משרד עצמאי, שמחזיקה ברישיון לעסוק כיועצת מס וכמתווכת מקרקעין, וככל הנראה הבינה שמדובר בעבודה שדורשת מאמץ פיזי רב. בשיחה טלפונית היא הציגה עצמה בפני בעל המאפייה כמי שמעוניינת לעבוד אצלו בעקבות המודעה האמורה. אורך השיחה עמד על כחצי דקה, במהלכה הסביר מנהל המאפייה שהעבודה לא מיועדת לנשים כי היא קשה מדי, בשעות ארוכות ובלילה. בזה נסתיימה השיחה, שהוקלטה על ידי עורכת הדין.
בית הדין התייחס לכך שבכתב התביעה הצניעה התובעת את היותה עורכת הדין, עניין אשר הוגדר על ידו כ"פרט מהותי", ובחרה להגדיר עצמה כ"אישה המתגוררת בבת ים אשר ביקשה לעבוד לפרנסתה במאפייה"
בעקבות הדברים, פנתה עורכת הדין במכתב דרישה למאפייה בדרישה לפצות אותה בגין אי קבלתה למשרה המוצעת מטעמים שאינם לגיטימיים ותוך אפלייתה מחמת היותה אישה. משלא קיבלה מענה למכתב הדרישה, הוגשה תביעה לבית הדין לעבודה.
הרימה ידיים מהר מדי
התובעת טענה שהמאפייה הפרה את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה בכך שמנעה ממנה שלא בתום לב להשתכר בכבוד, ולא קיבלה אותה לעבודה אך ורק בשל היותה אישה.
בעל המאפייה טען מנגד שאופיו ומהותו של התפקיד הנדרש כולל הרמת משא כבד של בצק למכונת הלישה במשך שעות עבודה מרובות, תפקיד הדורש כוח פיזי ומאמץ מרובים, ולכן אין לראות בהעדפה לקבל עובד בעל כוח פיזי כמתחייב ממהות התפקיד משום אפליה. עוד נטען שפניית התובעת למאפייה לא נעשתה בתום לב לצורך חיפוש עבודה במאפייה, אלא מתוך כוונה ומטרה "לחפש תביעה", תוך ניצול הכשרתה ועיסוקה כעורכת דין.
בית הדין התייחס לכך שבכתב התביעה הצניעה התובעת את היותה עורכת הדין, עניין אשר הוגדר על ידו כ"פרט מהותי", ובחרה להגדיר עצמה כ"אישה המתגוררת בבת ים אשר ביקשה לעבוד לפרנסתה במאפייה".
"מיד כשנענתה התובעת שהעבודה אינה מתאימה לנשים, ביקשה התובעת לסיים את השיחה, זאת מבלי שהביעה כל תרעומת בעניין ומבלי שנעשה כל ניסיון מצידה לשכנע את העומד מצדו השני של הקו כי היא יכולה להתאים לתפקיד, כפי שהיה מצופה מדורש עבודה אמיתי שינהג", נימק בית הדין את החלטתו. "התובעת אף לא ניסתה לברר פרטים נוספים על מהות העבודה, להבהיר מדוע העבודה דווקא יכולה להתאים לה, ואף לא הציעה להגיע לראיון אישי על מנת שניתן יהיה להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי".
גם אם בתום לב – התביעה ממילא נדחית
ומה היה נפסק אילו היה מדובר בדורשת עבודה באמת? בית הדין הבהיר שגם בתרחיש כזה לא הוכחה אפליה שמצדיקה את קבלת התביעה.
סעיף 2(ג) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע כי "אין רואים הפליה לפי סעיף זה כאשר היא מתחייבת מאפיים או ממהותם של התפקיד או המשרה". כלומר הזכות לשוויון אינה זכות מוחלטת, ויש מצבים בהם קיים שוני רלוונטי בין אנשים המצדיק התייחסות שונה, וכך פסק בג"ץ:
מהות התפקיד של לישת בצק היא להזין באופן ידני את מכונת הלישה כ-200 קילוגרם בצק בכל 20 דקות, פעולה הדורשת כוח ומאמץ מרובים. מנהל המאפייה הסביר בעדותו כי "שם צריך לעמוד בן אדם חזק שמסוגל להרים סדר גודל של 20 קילוגרם בצק לפחות כל 2-3 דקות".
הפסיקה אמנם קבעה שהמבחן לבחינת פירושו הנכון של הסייג שבסעיף 2(ג) לחוק שוויון הזדמנויות הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, ויש להימנע מסטראוטיפים, אולם התובעת ממילא לא עשתה כל ניסיון, ולוּ הקל ביותר, לטעון בפני בית הדין שהיא כשירה לעבודה.
"ניסיונות בא כוח התובעת להציג את המאפייה ומנהלה כמי שמפלים לרעה נשים בקבלה לעבודה במאפייה – לא צלחו", קבע בית הדין. "מנהל המאפייה הבהיר בלשון מפורשת… כי המאפייה מעסיקה נשים במאפייה בתפקידים שונים, לרבות בתפקידי ניהול וייצור". כך חויבה התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה 10,000 שקל.
[ד"מ 16079-02-16]
<< לחצו לצפייה: פסקי דין חדשים בדיני עבודה >>
